שירה דישון: "דגמתי ממצאים של גופות ממחנה שורה, ואז בישרו לי שגם הגופה של הבן שלי שם"

אם תשאלו את שירה דישון מה היא עשתה מאז שמחת תורה, היא תספר לכם שחוץ מהמרוץ המטורף נגד הזמן להספיק לזהות כמה שיותר נעדרים, היא בעיקר נלחמה על שפיות ושמחה. כי עבורה, המלחמה טרפה את הקלפים הכי חזק שרק אפשר.

דישון, אם לחמישה, ד"ר לביולוגיה בהכשרתה ומומחית לדנ"א, עובדת במעבדה הביולוגית לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. ביומיום, היא עובדת בעיקר בשדה הפלילי, כמי שמנתחת ראיות מזירות פשע, כדי לסייע באיתור פושעים. אבל החל משמחת תורה, השליחות שלה הופנתה לכיוון אחר לגמרי – לזהות נרצחים ולבנות מאגרים של נעדרים.

"אני זוכרת את הטלפון של דורי בעלי מהבהב בלי הפסקה. היינו אמורים בדיוק ללכת לבית הכנסת והוא קפץ בבהלה. היו לו עשרות שיחות שלא נענו. הוא הבין שקרה משהו, והתקשר בחזרה. ואז אני שומעת מישהו אומר לו: 'דורי, מלחמה, בוא'.

איתן עם אביו

"ברגע אחד נכנסנו כולנו לעובי הקורה: בעלי הוא סגן-אלוף במילואים, שמשרת עד עכשיו; איתן בני, שהיה בקריית שמונה וישר הוקפץ לעזה, לחם בסיירת גבעתי והיה מהראשונים שפלשו לרצועה; ואנחנו, בעבודה, התחלנו לעבוד באופן אינטנסיבי על כל מה שקורה, בנינו מאגרים כדי לזהות את ההרוגים. כולנו כמשפחה פעלנו בכל הגזרות. זה היה מאוד מציף, ואי אפשר היה להתנתק. גם בעל, גם בן וגם העבודה עצמה – זה היה מתיש".

איך מצליחים באותם ימים לשמור על השפיות, כשאת עובדת במעבדה לזיהוי פלילי, עם בן בעזה ובעל מגויס?

"זה מתחלק לשתי תקופות: לפני שאיתן נפל, שאז הייתה הרגשה של שליחות מאוד גדולה, כי הרבה פעמים אתה נמצא בעורף ומרגיש חסר מעש ורוצה לעשות יותר, ופה אני מרגישה כמה אני שותפה למאמץ, ידעתי שזו עבודה קשה אבל חשובה וזה נתן לי כוחות; והתקופה אחר כך, לאחר שאיתן נפל. מאז הכל השתנה. לא חזרתי לאותה תפוקה כמו שהייתה קודם לכן. מבחינה נפשית אני לא מצליחה כרגע. אומנם חזרתי לעבודה, האנשים סביבי מאוד תומכים בי, אבל אני עושה את זה מאוד מאוד לאט".

"הדנ"א שלנו נמצא בכל התאים בגוף, ולכן אפשר לדגום אותו למשל ממטוש רוק או ממטוש דם. במקרה של המלחמה, ביקשנו ממשפחות של נעדרים מברשות שיניים, בגדים, אם זה ילדים אז מוצצים ובקבוקים. מאחורי כל פריט שמתקבל אצלנו יש שם, תעודת זהות וסיפור. בעבודה אנחנו משתדלים להתנתק רגשית מהממצאים שאנחנו דוגמים, כדי להצליח להיות ממוקדים. אני לא משווה את מה שראיתי למה שראו אנשים שממש היו בשטח, יש אצלנו מעט אנשים שכן הלכו למחנה שורה, אבל בגדול הכל מגיע אלינו למעבדה. יש צורך בהמון סטריליות ועבודה מאוד רגישה, וצריך המון מקצועיות, סבלנות ודיוק.

"זו גם פעם ראשונה שעבדנו עם סדר גודל כזה, עם כמות אדירה של עבודה. אני חייבת להגיד שהרבה פעמים אנשים כואבים למה לקח המון זמן לזהות נעדרים, או שקרו טעויות מצערות ואחר כך התברר שהיו כאלה שנקברו ביחד, אבל דברים כאלה קורים כשיש כזה עומס. יחד עם זאת, אם משווים את כמות הזיהויים שעשינו במשך הזמן הקצר שהיה לנו, עם כמות כוח האדם המועטה יחסית, למשל בהשוואה לגודל הצוות שטיפל בממצאים לאחר אסון התאומים בניו יורק ולאמצעים שהיו לא – הצלחנו לזהות כמות הרבה יותר גדולה יחסית אליהם. עבדנו יחד עם הצבא והמכון לרפואה משפטית באבו כביר במקביל, זו הייתה עבודה משותפת ומאומצת מאוד, איחדנו כוחות ועשינו את זה בצורה הכי טובה שיכולנו נכון לתקופה ההיא, ובאמת כל הכבוד לכל האנשים ולמסירות שלהם. היה צריך המון חשיבה מחוץ לקופסה, לא היה פשוט וקל להגיע לממצאים. אנשים חשבו להשתמש אפילו בבדיקות שנעשו בבתי חולים כדי להשיג דרכן את הדנ"א, כדי שנגיע לכולם".

האם פגשת בני משפחות של נעדרים שהגיעו למסור ממצאים של יקיריהם?

"לא, הם הגיעו למקום מסוים, בו חוקרי משטרה פתחו לכל אחד תיק. אז לא פגשתי אישית אנשים. אבל כשאת שומעת פתאום שם ועוד שם, שהם נעדרים, ופתאום את דוגמת את המוצג שלהם וכבר יודעת שהם נרצחו... זה לא פשוט.

איתן עם הוריו

"עם איתן התמזל מזלנו, הוא נפל והייתה גופה ויכלו לזהות אותו מיד, ולא היה צורך לשלוח דנ"א. הוא זוהה על ידי אמצעים אחרים כמו טביעות אצבע ושיניים, כי הגופה שלו הייתה שלמה. אבל כל חלל של צה"ל מגיע בסוף לשורה, ולכן הוא היה שם, וידעתי שהוא שם, וזה היה מאוד מטלטל. כשבישרו לנו שגופתו של איתן נמצאת בשורה זה היה יותר מדי, זו הייתה הצפה מוגזמת, העולמות התנגשו בשבילי".

"הגמרא שלו, מוכתמת בדם שלו, זו הייתה תמונה סמלית למי שהוא היה"

איתן, בנה הבכור של שירה, נפל כאמור בלחימה בעזה. בז' כסלו, יום גשום וערפילי, צה"ל פלש לג'באליה. איתן, שפיקד על נמ"ר, היה צריך להיות עם הראש בחוץ כדי שהנמ"ר לא ייתקע. לאחר מספר שעות של לחימה, צלף פגע פגיעה ישירה בראשו. החילוץ היה מהיר, אבל בבית החולים כבר לא היה הרבה מה לעשות איתו, והצוות הרפואי נאלץ לקבוע את מותו.

"איתן נלחם בימים הראשונים ללחימה. שמענו ממנו פעמיים בשלושת השבועות האלה מאז שגויס, והוא כל הזמן שידר המון ביטחון ולא רצה להדאיג. הוא היה ממש גיבור, עם ביטחון עצמי, ביטחון בקב"ה ואמונה גדולה. בכל פעם שהיה צריך לתקן את הנמ"ר, הוא היה מתקשר מטלפון לא מזוהה להגיד שלום וחוזר פנימה. שבוע לפני שהוא נפל, קיבלנו מתנה ל-48 שעות מרגשות, כשאיתן שוחרר להפוגה. הוא חזר הביתה, הלך לבקר את הסבים והסבתות, חבר שנפצע ואושפז, חברים מבני עקיבא, והיה לנו זמן מיוחד איתו.

"ואז הוא הוקפץ חזרה לבסיס. כשהגענו איתו לבסיס, הייתה שם בין הלוחמים אווירה מאוד חזקה של אחדות וגיבוש, והרגשתי שגם אני רוצה להיכנס לעזה", היא צוחקת. "שאלתי אותו אם בא לו לא לחזור ולנוח בבית, והוא אמר לי שזו הזכות שלו למען עם ישראל, שזה הזמן שלו לתת את עצמו לעם ישראל בצורה הכי מוחלטת ובטוחה. השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום שישי. הוא נפל בשני לפנות בוקר. הוא ניתק את הטלפון כי נכנס לעזה. אני תמיד אמרתי לו שהוא גיבור שלנו ושאני אוהבת אותו, וזו הייתה הפעם הראשונה שגם הוא אמר שהוא אוהב אותנו. זה הלחיץ אותי, כי זה הרגיש כמו פרידה. ישר התקשרתי לדורי ושאלתי 'למה הוא אומר את זה?', והוא הרגיע אותי".

"איתן היה חלומה של כל אמא, ואני אובייקטיבית לגמרי", היא אומרת בנימה מבודחת. "הוא היה ילד חכם מאוד, מצחיק, בעל חוש הומור, אוהב ומכבד הורים, ואח בכור בכל מובן המילה: הוא לקח אחריות, דאג לאחים שלו והיה חברה'מן אמיתי. הוא אהב מאוד תורה, שהאירה את פניו ודרכו, והיה איש אשכולות עצום. היה לו חיבור לתורה כבר מגיל קטן, כשהוא היה בגן. הוא אהב שדורי מספר לו סיפורי תנ"ך מהכתובים. אז עוד חשבתי שכל הילדים ככה, עד שהבנתי שממש לא. אחר כך, עד כיתה ו' הוא למד בבית ספר שהיו להם הרבה מבצעי משניות, והוא ידע המון מסכתות בעל פה ועשה את זה באהבה מאוד גדולה. בכיתות ז'-ח' הוא החליט להתמקד ברמב"ם היומי, עד שהוא סיים את כולו. ומכיתה ח' הייתה לו אהבה חדשה – הגמרא. הוא היה לומד באופן מדהים, גם מחוץ ללימודים.

"כשהוא הגיע לכיתה י"ב והיה לקראת גיוס, הוא קיבל את הציונים הכי גבוהים ומיונים לתפקידים הכי טובים. כמו ילד טוב הוא עשה כל מה שאמרתי לו, הלך למיונים והתקדם בשלבים השונים. באחד השלבים האחרונים, היה שלב של ריאיון, ואחריו הודיעו לו שהוא לא התקבל, והייתי מופתעת. שאלתי אם יש לו מושג למה, והוא אמר ששאלו אותו למה הוא רוצה לשרת שם והוא אמר שהוא לא רוצה, ההורים שלו רוצים. ואז הוא אמר לי שהוא אוהב תורה, ומעדיף לשרת בפשטות. זה לימד אותי מסר מאוד משמעותי כאמא, כי מאוד דחפתי אותו, ופתאום הבנתי שהוא צריך לעבור את המסע שלו. הוא החליט ללמוד בישיבת הסדר בקריית שמונה, וכל כך מצא את עצמו בה שזה היה מושלם.

"כשאיתן היה תלמיד בשיעור א', הוא נבחר בין הראשונים להעביר את השיעור הכללי ביום חמישי. אחרי שהוא סיים את השיעור, הרב קירשטיין, שלא מכביר במחמאות, אמר שהוא יהיה רב גדול וראש ישיבה. לנו הוא לא סיפר את זה, וכששאלתי אותו איך היה, הוא רק אמר שהוא חושב שהיה בסדר... רק כשהגענו לשבת הורים, הבנו מה באמת אמרו עליו. הוא גם היה ה'משיב', התלמיד שבאים ושואלים אותו לפני שפונים לרבנים. הייתה לו כזאת בהירות, שהוא היה עונה בנועם ובבהירות ויודע להסביר לעומק כל מה שלא הבנת.

"אחר כך, כשהגיע המועד ללכת לצבא, קבעו שהוא ילך לסיירת גבעתי. זה היה חריג, כי יוצאי ישיבות הסדר לרוב לא הולכים לסיירות, וזו הייתה קבוצה די גדולה של הסדרניקים. תמיד הייתה לו רוח חיובית, והוא חיזק את כולם. אחרי חצי שנה שהם היו בטירונות, איתן התקשר אליי יום אחד, וזה היה מוזר כי לקחו להם את הטלפונים, ואמר שיש שמועה שמוציאים אותם לחמשוש, ושאל אם אפשר להביא אותם לעל האש. אמרתי שבשמחה, ושאלתי בכמה חיילים מדובר. הוא השיב '50 חבר'ה', וניתק", היא נזכרת וצוחקת. "זה לא הפתיע אותי, כי איתן בכלל היה ילד של בית, מאוד חברתי אבל נורא אהב להביא חברים הביתה ואהב שהם אוכלים איתנו בשולחן שבת. והיינו חלק ממנו בעל האש הזה, היה ממש ברור לו שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. כך שהתארגנו בבית להאכיל 50 לוחמים רעבים בהתראה של יום. זה היה בתשעת הימים, וכדי שזה יתאים לרוח הזמן הוא עשה סיום מסכת. כשאני חושבת על זה, זו הייתה נקודת מפנה, כי הייתה בה הרמת מורל, הייתה בה רוח איתנה, ומאז הם עלו כולם על הגל".

"היה יום אחד שהוא יצא מאוחר לצבא. אני הייתי בעבודה, ושכנעתי אותו שייסע דרך גבעת התחמושת, שזה קרוב לעבודה שלי, ותכננתי 'להשוויץ' איתו. הוא נכנס לעבודה שלי, עם המדים והכומתה הסגולה, ואני מצביעה עליו ואומרת 'זה שלי'. והוא זרם איתי, לכל מה שאמרתי. בסוף, כשהגענו לשולחן שלי, הוא אמר: 'אמא, יש לי שאלה. בשנה הבאה, כשאוריד את המדים ואגיע כמו 'בייניש' (בן ישיבה), את גם תתגאי בי ככה?'.

"כשהוא חזר לישיבה, הוא החליט לקחת את אבא שלו כפרויקט, ושהם ילמדו ביחד דף יומי. ואכן, ייאמר לזכותו שזה היה פשוט מדהים. כל יום ב-19:30, לפעמים דורי היה פותח את הדלת דקה לפני, בלחץ, ומחכה לשיחה ממנו, והם למדו במשך חצי שעה. תמיד היינו רואים אותו בגמרא, היה לו כיף, הוא אהב את זה מאוד.

"כשקיבלנו את הציוד שלו חודש לאחר שהוא נפל, הביאו לנו את התיק הגדול שהיה לו בבסיס, ועוד תיק קטן שהוא לקח לעזה עם דברים בסיסיים. מכל הדברים בעולם, איתן בחר לקחת איתו דווקא חמישה ספרים, לא פחות: גמרא, ספר באמונה, ספר השקפה, ספר שאלות ותשובות, וספר קריאה. והכל היה מוכתם... הגמרא שלו, מוכתמת בדם שלו, זו הייתה תמונה כל כך חזקה וכל כך סמלית למי שהוא היה. המפקד שלו, שלא היה אדם דתי, סיפר לנו שהוא פתח בית מקדש בתוך הנמ"ר".

הגמרא המוכתמת בדמו של איתן הי''ד

שירה דישון התארחה בתוכניתה של מורן קורס, "לא מובן מאליו". הריאיון המלא ישודר בקרוב.