מהי הפטרת פרשת קורח, ומה הקשר בין ההפטרה לפרשה?

הפטרת פרשת קורח נקראת בספר שמואל א (י"א, י"ד – י"ב, י"ב)

הפטרת פרשת קורח

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה.

וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.

וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.

וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֵת כָּל צִדְקוֹת יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם.

כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם.

וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה ויאמר [וַיֹּאמְרוּ] חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת יְהוָה וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח.

וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם.

וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.

אִם תִּירְאוּ אֶת יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה וּמְרִיתֶם אֶת פִּי יְהוָה וְהָיְתָה יַד יְהוָה בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם.

גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר יְהוָה עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם.

הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.    

וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת יְהוָה וְאֶת שְׁמוּאֵל.

וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.    

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְהוָה בְּכָל לְבַבְכֶם.

וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה.

כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הקשר של ההפטרה לפרשה היא חידוש המלוכה של שאול המלך על ידי שמואל הנביא, מצאצאי קורח שמרדו במשה רבנו. המרד נבע מהשקפתו של קורח, שכל איש מישראל ראוי להיות מלך בעצמו, וכמו שטען: "וכי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". בטענה זו רצה להשוות את כל בני ישראל לדרגה אחת. אולם, דעה זו מסוכנת היא לקיומם של בני ישראל, כי לא תיתכן אחדות בהם אלא כשהם נכנעים לגדולי ישראל ומנהיגי ישראל, וכל אחד מכיר את דרגתו ומעמדו.

במסכת שבת (קיט) מובא: "אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול". לעומת זאת שנינו ביומא (ט) שבית המקדש השני חרב "מפני שהיתה בו שנאת חינם".

שתי אימרות אלו לכאורה סותרות זו את זו, שהרי השוואת הקטן והגדול היתה צריכה למנוע שנאת חינם ולגרום אחדות ביניהם?

ותירץ על כך ב'רשפי אש דת': "האמת היא ההיפך מזה, כי דווקא כשמשווים קטן וגדול ומורידים את ערך הגדול באמת – על ידי שהקטן אומר 'גדול אני', אין אחדות, רק מחלוקת ושנאת חינם. כי האחדות שבחברה צריכה להיות מעין אחדות האברים בגוף האדם, וכמו שבגוף האדם יש אברים שהנשמה תלויה בהם ואברים שאין הנשמה תלויה בהם הנופלים בחשיבותם כלפי הראשונים – כך הוא הדבר באומה שהיא גוף אחד: יש בה כאלה שהם בבחינת ראש ולב, כמו שאמר 'כי נגע עד לבך' – אלו סנהדרין שהן קרויין ליבן של ישראל. ומצד שני יש כאלה שהם בבחינת ידיים ורגליים, הם אנשי המעשה, ואין להשוות אלה לאלה, ויש שלום בין כולם רק כשכל אחד יודע ומכיר את מקומו: מעלת הרב ודרגת התלמיד, מעלת התלמיד ודרגת המון העם, ואחר הראש הגוף הולך. אבל כשאין ראש, איש כל הישר בעיניו יעשה וממילא באים לידי מחלוקת, שמקורה בזה שגם הקטן מאהבת הכבוד, מקנאה, אינו סובל את השני. כי אין האומה סכום של יחידים, אלא גוף אחד, והגוף בהכרח שיש לו ראש ולב".

משה רבנו דחה את שיטת קורח ועדתו, כאשר השיב להם: "בוקר ויודע ה' את אשר לו" – לעבודת לויה, "ואת הקדוש" – לכהונה, "והקריב אליו". כללו של עם ישראל מורכב מדרגות שונות, וכמו שחילקם הקב"ה במעמד הר סיני לדרגות שונות, זו קרובה מזו. (רש"י שמות יט, כד)

מהן ההשלכות של מידת הקנאה, ואיך אפשר להתגבר עליה? הרב יגאל כהן בהרצאה מרתקת במיוחד על פרשת קורח: