רמב"ן על פרשת קורח: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

פרשת קורח מתארת את מחלוקתו של קורח וטענותיו נגד משה רבנו.

הרמב"ן פותח את פירושו לפרשה בציטוט דבריו של הפרשן רבי אברהם אבן עזרא, ומסביר מדוע הוא חולק עליו.

כה דברי הרמב"ן על המילים "ויקח קורח":

"ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלויים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו, והלויים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה - וזה מדעתו של רבי אברהם, שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו, וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון".

הרמב"ן מביא את בפירושו של רבי אברהם אבן עזרא לעניין מרד קורח ועדתו. רבי אברהם מציין שהאירועים בפרשת קורח התרחשו במדבר סיני, בזמן שבו נבחרו הלויים והבכורים הוחלפו. לדבריו, עם ישראל חשבו שמשה רבנו פעל מתוך אינטרסים אישיים, כדי להעניק גדולה לאחיו אהרון ולמשפחת לוי, שהיא משפחתו שלו. הלויים קשרו קשר נגד משה, משום שהיו נתונים תחת מרותו של אהרון ומשפחתו. דתן ואבירם, משבט ראובן, קשרו קשר מכיוון שהבכורה נלקחה מראובן, שבט אביהם. גם קרח, שהיה בכור, הצטרף למרד מסיבות דומות.

האבן עזרא מתאר את דעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר, סדר האירועים בתורה לא בהכרח משקף את הסדר הכרונולוגי האמיתי של האירועים. לעומת זאת, רמב"ן (רבי משה בן נחמן) מציין שהוא מאמין שסדר התורה הוא כסדר ההתרחשויות בפועל, אלא אם כן הכתוב מציין אחרת או שיש לכך סיבה הגיונית.

בכך, רמב"ן חולק על דעתו של אבן עזרא ומביא את פרשנותו שהוא רואה את התורה כסדרה של אירועים המסודרים בסדר כרונולוגי, אלא אם כן יש ציון מפורש לכך שהסדר הוא שונה או שיש לכך סיבה מוצדקת.

"אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים, והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקינא גם באהרן כמו שנאמר: 'ובקשתם גם כהונה' (פסוק י), ונמשכו דתן ואבירם עמו ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם 'להמיתנו במדבר' (פסוק יג) 'ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו' (פסוק יד)

הרמב"ן מסביר שהאירועים בפרשה התרחשו במדבר פארן, בקדש ברנע, לאחר מעשה המרגלים.

הוא מביא את הפרשנות הנכונה על פי המדרש, לפיה הסיבה העיקרית לכעסו של קורח הייתה מינויו של אלצפן בן עוזיאל לנשיא על בני קהת. כפי שחז"ל מפרשים (במדרש תנחומא), קורח הרגיש פגוע כי מינוי זה עקף אותו, והוא קנא גם באהרן על מינויו לכהונה הגדולה, כפי שנאמר בפסוק: "ובקשתם גם כהונה" (במדבר טז, י).

דתן ואבירם, מצטרפים למרד של קורח, לא בגלל הבכורה שנלקחה מראובן אביהם וניתנה ליוסף, אלא בגלל תלונותיהם על משה והמצב בו הם נמצאים במדבר. הם טוענים שמשה הביא אותם למדבר כדי להמית אותם, ולא לארץ זבת חלב ודבש כפי שהובטח.

כלומר, המניעים של דתן ואבירם למרד קשורים לאכזבתם מהנהגת משה ומהמצב הקשה בו הם נמצאים במדבר, ולא לסוגיית הבכורה של שבט ראובן. רמב"ן מפריד בין המניעים של קורח למרד (קנאה במינויי כהונה ונשיאות) לבין המניעים של דתן ואבירם (אכזבה ותלונות על המצב במדבר).

"והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם - היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם, ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא - היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלויים וכל מעשיו של משה".

הרמב"ן מסביר שכשעם ישראל היו במדבר סיני, אף אחד מהם לא היה מקשיב לטענותיו של קורח, כיוון שכל העם אהב את משה.  גם במעשה העגל, שהיה חטא גדול וברור, מספר המתים היה מועט יחסית והעם נצלו בזכות תפילותיו של משה שהתפלל עליהם במשך ארבעים יום וארבעים לילה.

באותה תקופה, בני ישראל היו אוהבים את משה כנפשם ושומעים לכל דבריו. מכאן, שאם היה מישהו מורד במשה באותה תקופה, העם היה סוקל אותו באבנים. לכן, קורח סבל את גדולה של אהרן ואת מעמדם של הלויים שנבחרו במקום הבכורים, ואת כל שאר מעשיו של משה.

"אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה, ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם - ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בליבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות".

בני ישראל עברו סדרה של עונשים במדבר בשל חטאיהם, כולל שריפה במדבר פארן ומגפה בקברות התאווה. כאשר חטאו בחטא המרגלים, משה לא התפלל עליהם ונגזר עליהם למות במדבר. מצב זה גרם לעם להתמרמר ולהאמין שדברי משה יביאו עליהם צרות נוספות.

"ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם, וזה טעם 'להמיתנו במדבר', אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות, וזה טעם תלונתם".

קורח ניצל את התלונות של העם על משה, כשהם טענו שמשה הביא אותם למדבר מבלי לקיים את הבטחתו להביאם לארץ זבת חלב ודבש. הם טענו שמותו במדבר מאיים גם על זרעיהם ושלא יתקיים להם ההבטחה של ארץ הנחלה, דבר שהגביר את מרירותם ותחושת האכזבה שלהם.

"הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון, ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים".

מסכם הרמב"ן ואומר כי זהו הקשר בין גזרת המרגלים למחלוקת קורח. לאחר גזרת המרגלים, נראה כי האנשים שהתאספו סביב קורח היו בכורים, כי הם חשו פגועים מההחלטה על הכהונה שנלקחה מהם. משה הציע להם לקחת מחתות ולהקריב קטורת כמנהגם הקדום, כדי שה' יבחר במי שהוא רוצה – בין אם בהם או בכהנים. כך התגלה למי יש את הזכות האמיתית לכהונה.