פרשת קרח: מה אנחנו, סלט ירקות או בצק?

אחד הדברים שצריכים חיזוק זהו הבאת שלום ומניעת המחלוקת.

קורח ועדתו הם סמל למחלוקת. התלמוד כותב: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו (איסור לא תעשה), שנאמר: 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ'" (סנהדרין קי ע"ב).

מהי הדרך הטובה ביותר לא להיות כקורח ועדתו?

בסוף פרשת קורח, מביאה התורה את מצוות מעשרות, ובסוף הפרשה הקודמת – פרשת שלח, מובאת מצוות הפרשת חלה.

המדרש (בראשית רבה א', ד') כותב כך: "'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ' (דברים ל"ג, כ"א). רב הונא בשם רב מתנה אמר, בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? 'ראשית דגנך' (דברים י"ח, ד'), 'ראשית עריסותיכם' (שלח ט"ו, כ'), 'ראשית בכורי אדמתך' (משפטים כ"ג, י"ט). כלומר, שלוש המצוות הללו מוגדרות "ראשית", וזו הכוונה העמוקה של הפסוק "וירא ראשית לו", שהקדוש ברוך הוא ראה את מצוות ה"ראשית", ובזכותן הוא ברא את העולם.

המהר"ל מפראג חושף את עומק הדברים (מומלץ מאוד לעיין בדבריו המלאים).

ישנם שני סוגים של הרכבה. הרכבה "שכנית" והרכבה "מזגית". נבאר.

ניקח לדוגמא סלט ירקות. סלט ירקות מורכב מסוגי ירקות שונים, אולם הירקות החתוכים אינם מתמזגים ליחידה אחת אלא הם רק נמצאים "בשכנות" זה לזה. לכן, אם אדם לא אוהב עגבנייה, יש לו אפשרות להפריד את העגבנייה מהסלט. זה נקרא הרכבה "שכנית". הירקות נמצאים "בשכנות" זה לזה אבל לא מעבר לכך. לעומת זאת, יש הרכבה "מזגית", כדוגמת בצק. הקמח והמים היו שתי יחידות נפרדות, ולאחר התמזגותם הם הפכו להיות יחידה אחת ובריאה חדשה, בלי יכולת להפריד את הקמח מהמים.

שלושת המצוות של ה"ראשית", מהווים מעין מסע ממצב של יחיד, להרכבה שכנית ועד הרכבה מזגית. נבאר.

במצוות ביכורים, בעל השדה נותן דגש על הפרי היחידי, האינדיבידואלי.

מה זה מצוות ביכורים? ביכורים הם הגידולים הבשלים הראשונים בכל שנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (משנה ביכורים ג', א'). התורה מצווה להביא את הביכורים, את הפרי הראשון שגדל על העץ, לבית המקדש ולהעניקם במתנה לכהנים.

אם כן, מצוות ביכורים מוקדשת לפרי הבודד, היחידני, הפרי הראשון.

מצוות מעשרות היא תמיד ביחס לחלקים נוספים, שהרי יש לתת עשר אחוז מתוך הפרי/התבואה. כל מהותה של מצוות מעשרות היא כשהחיטה הבודדת נמצאת עם חיטים נוספות, וכשיש לדוגמא מאה חיטים, יש להפריש מתוכן עשר חיטים.

אם כן, מצוות מעשרות מייצגת את ההרכבה "השכנית".

מצוות הפרשת חלה מתקיימת רק אחרי שהקמח והמים התמזגו לעיסה אחת בלתי ניתנת להפרדה. מצוות הפרשת חלה מייצגת את ההרכבה המזגית.

הבריאה כולה מורכבת משלושת הסוגים הללו, וכך כותב המהר"ל ("נצח ישראל", ג'): "וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך: כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקיבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו שלושה דברים, הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השני יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה הרכבה שכנית, רצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא הרכבה מזגית, שנתמזג ונתחבר יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד.

הביכורים מכוונים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חיבור ביחד. המעשר, שהוא אחד מעשרה, צריך חיבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא מכוון כנגד הבריאה שיש למציאות החיבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור ואינו הרכבה גמורה. מצוות חלה אינו כך, מפני כי מצווה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד.

וודאי אין ספק, שהבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצוות ביכורים תחילה, ואחר כך מצוות המעשר, ואחר כך מצוות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה".

שלושת השלבים הללו היו גם בתהליך בריאת העולם. בהתחלה כל בריאה וכל יום עמדו בפני עצמם. אחר כך נוצרה לאט לאט "יחסי שכנות" וסינתזה חלקית בין כלל הברואים, עד שבסיום הבריאה, לפני יום השבת, העולם הפך ליחידה אחת - "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

אם נתבונן על מעגל החיים של האדם, נוכל לראות גם בו את שלושת השלבים.

כשהאדם עודנו תינוק, הוא בטוח שרק הוא קיים בעולם. הוא מרגיש יחידי. הוא רוצה את הכל כאן ועכשיו והוא לא מתחשב בשום אדם אחר. ההורים עוטפים אותו כמו את פרי הביכורים. כאשר התינוק גדל, הוא לאט לאט מבין שיש אנשים נוספים בלעדיו ועליו לקיים איתם "יחסי שכנות". במילים אחרות, הוא מגיע לשלב "המעשרות", הוא מבין שהוא חלק מכלל, שיש אנשים נוספים בלעדיו והוא צריך להסתדר איתם.

כשאדם ממשיך לגדול, הוא מגיע לשלב השלישי, שלב הנישואין. נישואין זהו איחוד מוחלט וכפי שכותבת התורה - "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". בברכת הנישואין אנו מברכים את החתן והכלה "יוצר האדם". כשאיש ואישה נישאים, הם מגיעים למצב של הרכבה מזגית, ואז, כאשר מגיעים לאיחוד ולהתמזגות, אי אפשר להוציא "עגבנייה" או כל מרכיב אחר שלא נוח, שהרי הם התאחדו לגמרי, כמו הבצק שנהפך להיות בריאה חדשה ואי להפריד אותו חזרה לקמח ומים.

אגב, זו אחת הסיבות העמוקות לכך שנשות ישראל לקחו על עצמן את מצוות הפרשת חלה (כמובן שגם גבר מחויב בכך, אולם נהגו נשות ישראל שכאשר הן יכולות, הן מקיימות את המצווה), שהרי החלה מרמזת על מודל הנישואין האולטימטיבי, וידוע הרי שהאישה היא עיקרו של בית – "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי י"ד, א').

אבל כמובן, כדי לזכות לחיות במיזוג מושלם, צריך דבק חזק ביותר. מהו הדבק? השכינה. "איש ואישה שזכו, שכינה שרויה ביניהם" (סוטה יז ע"א). השכינה גורמת לזוג להיות אחד.

איחוד מושלם והרכבה מזגית זה לא אומר שאין חילוקי דעות ושוני בין בני הזוג. מטבע הדברים ישנם פערים וחילוקי דעות, אבל הם אחד. כשהשכינה ביניהם, הכל הופך להיות אחד.

כשמכניסים את השכינה אל תוך החיים, לא רק בין איש ואישה, אלא בכל שלב ושלב ובכל מקרה ומקרה, נוצרת אחדות מדהימה, וזה כל כך הפוך מקורח.

אז באיזה שלב אנחנו נמצאים? בשלב הביכורים, בשלב המעשרות, או בשלב הבצק?