נהגים זועמים וטוקבקיסטים: איך גדולי ישראל היו מגיבים?

בעידן הרשתות החברתיות והטוקבקים, היד של רבים מאיתנו קלה על המקלדת. כל ויכוח מוציא מהצדדים את ה'מיטב', והנאצות והגידופים המועלים בתגובות ובויכוחים האלה גרועים מכדי שנעתיקם לכאן. שלא לדבר על הנהגים בכביש, הפותחים את החלון ומשחררים צרור גידופים למי שעקף אותם...

אך האם זו התנהגות יהודית? אבותינו התייחסו ללשונם בחרדת קודש. מדהים לראות איך הידרדרנו, ומה היו התגובות של גדולי ישראל לסתם גידוף שאדם מוציא מפיו על חברו!

רב שרירא גאון כותב: "המבייש את חברו ברבים – מנדין אותו עד שיפייס המבייש", כלומר, אם נהג צרח על חברו צרור קללות לא נעימות, והאנשים ברחוב שמעו, אזי המבייש יהיה בנידוי. אסור להתקרב לד' אמותיו, הוא לא מצטרף למניין, עד שיפייס את האדם שבייש! הלוואי עלינו...

ובהגהות המרדכי למסכת קידושין (מובא בסמ"ע חו"מ תכ' נ') כתוב, מעשה באיש שחירף אישה, נפסק דינו שיתענה שני וחמישי ושני, וישב יחף לפני בית הכנסת, ויבקש מחילה על המגדל (=על הבימה, לפני כל הציבור). עד כאן. עכשיו דמיינו נא לעצמכם, הגעתם לבית הכנסת השכם בבוקר, ואתם רואים אדם יושב יחף לפני הכניסה. מה קרה? אולי נפטר לו קרוב? יצא מדעתו? וכשמתקרבים מבינים שהוא בצום, כבר צום שלישי, וכעת הוא עולה על הבימה, דופק ורוצה להגיד משהו. אתם מאוד סקרנים. האם הוא אוסף כסף לעשרה יתומים? גילה שהגיע המשיח? לא, הוא אומר "חירפתי את האישה פלונית, ואני רוצה שיתכפר לי החטא הזה"... איפה אנחנו ואיפה הדרגות האלה? כמה פעמים כל אחד מאיתנו מוציא מילים חריפות על ימין ועל שמאל, ועל מה? על שטויות...

ומה עם לדבר על מישהו שכבר מת? על זה אומר המרדכי: "המדבר שם רע על שוכני עפר הוא עוון גדול וצריך לקבל עליו תשובה בתעניות ובמלקות ובממון". ובשם מהר"ם מריזבורק כותב הרמ"א, שצריך להשתטח על קבריהם ולבקש מחילה בפני שלושה אנשים.

מילה שיוצאת מהפה היא כמו כדור אקדח. גם מבחינה מציאותית היא עלולה לפגוע, להפריד משפחות, לסכסך חברים ולהביא אדם לדיכאון וצער. וגם מבחינה רוחנית, זה עוון פלילי. יש לשמור על הפה מכל משמר, ואם אדם נכשל, הוא צריך כפרה ותשובה ברצינות מלאה.