האנטישמיות המשתוללת בהרווארד: "מעולם לא חוויתי שנאה קשה וקיצונית כל כך"

בלילה האחרון של סמסטר האביב בקמפוס של אוניברסיטת הרווארד, שחל בין יום השואה ליום הזיכרון בישראל, התקיים מפגן עוצמתי של "אור מול חושך", כפי שתיעד זאת ישראלי אלמוני במצלמתו. מול השלטים עם הכיתובים האנטישמיים והאנטי-ישראליים, הקוראים להשמדת ישראל והעם היהודי, ומול דגלי החמאס – המונחים לעת עתה ליד אוהלי "המחאה", שבינתיים התרוקנו משוכניהם האלימים – התאספו יחד מספר סטודנטים יהודים, ליד שער הכניסה לקמפוס. ברגעים נדירים של שקט במקום זה, הסטודנטים עומדים ומחזיקים בגאון ובהתרגשות דגלי ישראל ודגלי ארה"ב ומקריאים במעומד, בחרדת קודש ובקול נחוש, את שמותיהם של כ-1,200 קורבנות הטבח של שמחת תורה, הטבח המחריד ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. בו בזמן, מתנגנת ברקע נעימת הנושא של סרט השואה של הבמאי סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר" – צלילים הבוקעים מכינורו של הכנר יצחק פרלמן, המביעים את כאביו וייסוריו של העם היהודי. באותם רגעים, מעבר לשער האוניברסיטה, עוברת אישה ישראלית, וכשהיא שומעת את הסטודנטים מקריאים בכבוד אין-קץ את שמות הקדושים, שנטבחו באכזריות רבה, היא אומרת להם בהתפעלות "תודה לכם, כל הכבוד!". הסטודנטים היהודים שם, מצידם, משיבים לה בתודה וממשיכים בהקראת השמות.

שורשים עמוקים

אחד הסטודנטים היהודים שהקריא באותו ערב בשערי הרווארד את שמותיהם של הקדושים ושל החטופים הוא שבת קסטנבאום (25, נולד וגדל בריברדייל, ניו יורק). קסטנבאום, שלמד אז לקראת התואר השני, הוא אחד ממנהיגי הסטודנטים היהודים הבולטים בארה"ב הנלחם בכל ליבו למען ישראל ונאבק בכל כוחו נגד האנטישמיות הקשה בקמפוסים. שבת הוא יהודי דתי עם כיפה גדולה לראשו, ש"גדלה עוד יותר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל בארץ", הוא מדגיש, מחויך, באחד הראיונות הרבים שהתראיין ברחבי ארה"ב. נעים הליכות ובעל אופקים רחבים, ורהוט מאוד בדיבורו עם "אש בעיניים", הוא מגדיר את עצמו כ"יהודי גאה, וגם אמריקאי גאה, כששתי הזהויות שלי אינן סותרות זו את זו", כדבריו.

קסטנבאום, אחד משבעה אחים, הוא אזרח יהודי-אמריקאי דור שני: הוריו, יהודים דתיים, כשאביו גם היה מקורב לחסידות חב"ד, היגרו בצעירותם מאנגליה לארה"ב. אביו הקים עסק למכירה פומבית של ספרים יהודיים נדירים ועתיקים, ואמו עובדת שנים בחינוך הגיל הרך. "בסביבה ובאווירה כזאת, זה טבעי שאחיי ואני נספוג מהורינו האהובים את האהבה לתורה, עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, וכן להיסטוריה של עמנו. הוריי תמיד לימדו אותנו להיות יהודים מאמינים בהשם, הגאים מאוד בזהותנו היהודית. התכנים של הספרים בני מאות שנים שנכחו על מדפי הספרים בבית אודות מחשבה יהודית, היסטוריה של עם ישראל וחסידות – יחד עם החומש, התנ"ך ושאר ספרי הקודש – סיקרנו אותנו ופתחו את הלב של כולנו. בקצרה, ההורים שלנו, ואהבתם לכל מה שיהודי – הם השורשים החזקים שלי, יחד עם אחיי, לגאוותנו היהודית".

עוד לפני שהחל לפני שנתיים בלימודיו בהרווארד, לקראת התואר השני בתיאולוגיה, בהתמקדותו במחקר המפגש בין מדיניות ציבורית בתוך המדינה לחיי הקהילה היהודית העכשווית, קסטנבאום לא עמד מנגד מבחינה יהודית. בין השאר, הוא היה חניך ומדריך של בני נוער יהודים בתנועת NCSY (תנועת הנוער היהודי האורתודוקסי/דתי בארה"ב – ח.מ.), ונסע פעמים רבות לישראל עם קבוצות של בני נוער לישראל, כדי להעמיק את זהותם היהודית, לחבר אותם עמוקות למולדתם היהודית, וכן לעודד אותם ללמוד לפחות שנה בארץ לפני כניסתם למוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב.

עם סיום התיכון, שבת למד בעצמו במשך שנתיים בישיבת "אש התורה" בירושלים, וחווה את ישראל האהובה עליו בליבו, בידיו ובכפות רגליו. בנוסף, הוא נוסע לא מעט לקהילות היהודיות המתחדשות בפולין, במיוחד לקרקוב, כדי לסייע להן להעמיק את זהותן היהודית ולעזור להן בכל מה שאפשר. לאחרונה הוא השתתף במסע אופניים בין אתר מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו והמרכז היהודי הקהילתי בקרקוב, וזאת במטרה להתרים אנשים למען פיתוחה של הקהילה היהודית בעיר. בארה"ב, הוא מארגן ומשתתף באופן פעיל מאוד בהפגנות גדולות וחשובות בעד ישראל ונגד האנטישמיות, והוא נושא בהן נאומים חוצבי להבות. הוא גם מסר עדויות מעוררות השראה יהודית לפני ועדת החינוך וכוח העבודה בקונגרס, אודות החובה המיידית לבלום את האנטישמיות המשתוללת והמסוכנת בקמפוס של הרווארד, יחד עם סטודנטים יהודים אחרים מאוניברסיטאות ברחבי ארה"ב שמסרו אף הם עדויות חשובות. בדרכים אלה, בחיזוק של ישראל והעם היהודי בארה"ב וכל העולם, קסטנבאום רואה שליחות.

קסטנבאום בעדותו בפני ועדת החינוך של הקונגרס

שבת, מה אתה זוכר ואיפה היית בשבת בה אירע הטבח הנורא והחלה המלחמה?

"הייתי בבית הכנסת של חב"ד בקמפוס של הרווארד. בזמן שהתחילו לזרום אלינו החדשות הזוועתיות אודות מעשי הרצח והטבח ההמוניים והאכזריים של מחבלי החמאס נגד גברים, נשים וילדים בישראל, חוויתי רגשות חרדה ודאגה שאין דרך לתאר אותם. מעבר לדאגה לכלל הישראלים, אזרחים וחיילים, שהם אחינו ואחיותינו בלב ובנפש, ניסיתי להשיג בטלפון את אחי, חייל מילואים בגולני שמשרת גם עכשיו, נשוי ואב לילד קטן, המתגורר בקריית גת; את אחיותיי בירושלים ותל אביב; את סבי וסבתי באור עקיבא; ואת דודתי ובני דודיי בקיסריה – ולשמוע, לפני הכול, שהם בחיים. כמוני עשו סטודנטים יהודים רבים בהרווארד באותו יום, בחרדה ובכי. מצד שני, עם הישמע החדשות הקשות הראשונות, הרב שלנו עודד את רוחנו ואמר לנו שדווקא עכשיו יש מצווה גדולה של 'ושמחת בחגך'".

לעומת זאת, בו-זמנית, מול עיניהם הנדהמות של הסטודנטים היהודים הדואגים והכואבים, קסטנבאום מספר איך ראו את חבריהם ללימודים, יחד עם חברי הסגל האקדמי בהרווארד, שחלקם יצאו אפילו בפיג'מות למדשאות, דוהרים במהירות אל מחוץ לחדרים ולספריות, עם דגלי חמאס בידיהם, צועקים בצעקות נוראות וזעם בעיניהם. הם התחילו כבר אז להפגין בהמוניהם נגד זכותה הבסיסית של ישראל להגן על עצמה נגד הרצחנות הנאצית של חמאס ועזה, וכן נגד עצם קיומה של המדינה היהודית. הם אף האשימו את ישראל באחריות הבלעדית לכך שישראלים רבים מאוד – חיילים, זקנים, נשים, וילדים – נרצחו ונחטפו בהתקפות הפראיות של המחבלים.

מאז תחילת המלחמה, אפוא, בהרווארד ובאוניברסיטאות רבות אחרות ברחבי ארה"ב, קנדה ואירופה שהצטרפו לגל הטירוף האנטישמי, סטודנטים יהודים נרדפים רק בשל זהותם היהודית: מסובבים אותם בקמפוסים וצועקים לעברם קללות קשות והאשמות שווא, מכים אותם במקלות ובאגרופים, יורקים עליהם, תולשים מזוזות מדלתות חדריהם במעונות, לא נותנים להם ללמוד ואפילו לא ללכת בקמפוס בבטחה ובחופש, ומאיימים על חייהם. נוסף על כך, לא רק שאנשי הסגל אינם נוקפים אצבע כדי להגן על הסטודנטים היהודים, אלא מצטרפים בעצמם לסטודנטים האנטישמים הרבים, ומעודדים אותם להפגין באלימות בעד השמדת ישראל ובעד רצח העם היהודי, הן בכיתות והן דרך הרשתות החברתיות, במאמרים המעודדים רצח יהודים וקריקטורות אנטישמיות מתועבות.

קסטנבאום עם אילון לוי, לשעבר דובר במערך ההסברה הלאומי של ישראל, בדינר של ה-UJA בטורונטו, קנדה

לא תיפול רוחנו 

מול מציאות איומה זאת, כשחיילי ישראל הגיבורים נלחמים בחירוף נפש על קיומם של ישראל ושל עם ישראל, ויהודים ברחבי העולם נרדפים על עצם יהדותם בקמפוסים וברחובות – כיצד אתה, יחד עם סטודנטים יהודים רבים, מתמודדים ונלחמים?

"בצל ההתקפות המילוליות והפיזיות הנוראות נגדנו בקמפוס, התחלנו, כל הסטודנטים היהודים יחד, להתחזק, לא לפחד, ולעמוד איתן נגד תומכי החמאס בקמפוס. במקום לנוס מפני תוקפינו, החזקנו בגאון דגלי ישראל, והגענו כיהודים גאים למאהלי 'המחאה' ולהפגנות שלהם. 'חתרנו למגע', כמו שאומרים בארץ, מול האויבים שניסו לדחוף אותנו החוצה; התווכחנו איתם על הרעיונות הטרוריסטיים והפרו-נאציים שלהם, גם בחוץ וגם דרך הרשתות החברתיות שטופות השנאה. הראינו עד כמה אנחנו מזדהים עם ישראל ואוהבים את מולדתנו ועמנו הנפלאים, ועד כמה המלחמה שישראל מנהלת היא צודקת מאין כמותה".

"בהרווארד ובהרבה קמפוסים אחרים ברחבי ארה"ב, ארגנו הפגנות בלתי אלימות שבהן הראינו לכל העולם עד כמה אנחנו אוהבים ומעריכים את אחינו ואחיותינו הגיבורים בישראל. בניגוד להפגנות הפרועות ומלאות ההסתה הרדודה שקוראות להשמדתנו, בהפגנות שלנו אנשים נואמים באופן אינטליגנטי, כשהם מלאי התרוממות רוח, גאווה יהודית ואהבה, שרים שירים ומתפללים יחד להשם למען השמירה על כל חיילינו וניצחונם מול האויב האכזר ולמען שחרורם של כל חטופינו מידי החמאס. אנחנו תולים בכל מקום את התמונות של כל חטופינו, שוב ושוב, למרות שהפרו-מחבלים הרבים תמיד תולשים אותן בגסות. כך, תודה להשם, הפחד שלנו פחת, ואומץ הלב היהודי שלנו התגבר. באחת ההפגנות, שבה נאמתי, אמרתי ש'בין הנהר לים חיים אחיי ואחיותיי ממש, וכולנו – יהודים וישראלים – איננו זזים משם לשום מקום!'.

שבת מציין, כי הגיע לביקור בישראל כבר בשבוע הראשון לפרוץ המלחמה: "לדאבון הלב, באותו ביקור עזרתי בכריית קברים בלא מעט הלוויות של חיילינו הגיבורים, הי"ד. אבל גם ניגנתי גיטרה בבתי חולים, הסעתי ברכב חבילות של ציוד אישי שהבאתי איתי מארה"ב לבסיסי צה"ל, וניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי. בחודש ינואר, חזרתי לארץ לחתונת אחותי, כששם עברתי לפני כולם על נהלי הביטחון והבטיחות שבהם היינו חייבים לנקוט אם, חלילה, תהיה התראה לתקיפת טילים באמצע החתונה. בחודש מרץ חזרתי שוב לישראל עם קבוצה של תלמידי תיכון יהודים לא-דתיים, כדי לעניין אותם בתוכניות לשנת לימודים בישיבות ובמדרשות. בקצרה, לא רק שאוהבים את ישראל, אלא ישראל היא הלב והנשמה שלנו".

קסטנבאום לאחר נחיתתו בארץ, עם ציוד אישי עבור החיילים, שבוע לאחר תחילת המלחמה

אומץ הלב והגאווה היהודית שלכם מחזקים אותנו בארץ, וגורמים לנו להיות מאוד גאים בכם, וכן בכולנו יחד. יחד איתכם, אנו מתפללים להשם שנצליח למגר את כל אויבינו. עם זאת, לצערנו האנטישמיות לא דעכה בהרווארד. מה אתה חווית, באופן אישי, כסטודנט יהודי פעיל נגד האנטישמיות בקמפוס?

"קודם כל, אני מגדיר את גילויי האנטישמיות האיומים בהרווארד כחלק ממצב חירום לאומי, לא פחות. ביום הראשון של פסח, ההמון האנטישמי הפרוע הקים מאהלים אנטי-יהודיים, אנטי-ישראליים ופרו-חמאסיים ברחבי הקמפוס. המפגינים הרבים זעקו מולנו ש'פלסטין תהיה ערבית', ורדפו באלימות אחרי יהודים בדרך לכיתות. עקבו אחרינו ואיימו לפגוע בנו.

"המאהלים נמשכו שלושה שבועות. מה שחמור ביותר הוא שאנשי הנהלת האוניברסיטה נכנעו לתביעות האנטישמיות של תומכי הטרור, ונתנו לדגל הטרור להתנוסס בקמפוס באין מפריע. אנחנו, הסטודנטים היהודים, ניסינו להיפגש עם אנשי ההנהלה והנשיא, כדי שיבלמו את הטרור נגדנו – אך ללא הועיל: או שלא התייחסו אלינו ברצינות ואמרו לנו רק ש'יהיה בסדר', או שהתעלמו מאיתנו לחלוטין".

התנהגות מחפירה, התומכת ברדיפת יהודים.

"בהחלט. בהרווארד, לא רק שלא בולמים ומענישים את הטרור האנטישמי, אלא ההיפך הוא נכון – נותנים לאנטישמים פרס. אנשי הנהלת האוניברסיטה נכנעו לכל תביעותיהם: הם הסכימו להקים חוג ל'לימודי פלסטין', הסכימו לפגוע כלכלית בישראל, ומעבר לכל זה, אנשי ההנהלה לא נקפו אצבע כדי לבלום את האנטישמיות בקמפוס, או להעניש את האנטישמים המסוכנים, וגם אינם מגנים את האנטישמיות בכלל.

"למרות כל זאת, אנו ממשיכים, תודה להשם, להילחם באנטישמים הפרו-חמאסיים בכל דרך. למשל, העמדנו 1,200 דגלי ישראל וארה"ב לזכרם של כל היהודים שנטבחו בשמחת תורה. על כך נעצרתי על ידי המשטרה, שאמורה להגן על היהודים הנרדפים, וכל הדגלים נעקרו ממקומם. מנגד, האנטישמים – שהורסים, שצועקים 'מוות ליהודים' וקוראים להשמדתה האלימה של מדינת ישראל, כשדיבורים ומעשים אלה נוגדים על פי חוק את קוד ההתנהגות של המוסד – אינם נעצרים, או משתחררים מיד לאחר שעוצרים אותם.

"במישור האישי, איום נורא הופנה אלי: איש צוות אחד בהרווארד שלח אליי סרטון שבו הוא מאיים עליי בסכין חדה, ודורש ממני בפירוש לערוך מולו ויכוח פומבי בנושא טיעוניו המטורפים, כשהוא עומד על כך שישראל עומדת מאחורי מתקפת הטרור הקשה על מגדלי התאומים של ה-9/11. פרופסור אחר כתב ברשתות החברתיות ש'ציונים אינם יכולים לעבוד ברפואה ציבורית'. המרצים מעודדים את הסטודנטים הלומדים אצלם להשתתף בהפגנות האלימות נגד ישראל. גם טקס הסיום של מקבלי התואר השני על מדשאות הרווארד, שבו הוענקה גם לי תעודת הגמר, היה אסוני: המרצים שעלו לנאום דיברו מהדוכן ברמזים אנטישמיים בוטים, מבלי להזכיר במילה את הטבח הזוועתי שחמאס ביצע בנו. כמו כן, המון סטודנטים הגיעו לטקס כשהם חבושי כאפיות וצעקו בפראות נגד ישראל והעם היהודי. בשלב מסוים, אלפי אנשי סגל וסטודנטים קמו ועזבו במחאה את הטקס".

זה נס שהצלחת לסיים את התואר, תודה להשם.

"נכון מאוד. עוד לפני קבלת התואר, כמובן, באווירה רעילה זאת כמעט ולא יכולתי ללמוד: המוני סטודנטים לא נתנו לי לעבור דרכם, בזמן שצעקו לעברי 'אינתיפאדה גלובלית'. הם ממשיכים לעקוב אחריי, ומקליטים אותי רק בגלל שאני נלחם למען ישראל ודורש ותובע את קיום זכויות האזרח של היהודים. מצד שני, אני גאה לומר שאנו, הסטודנטים היהודים, נאבקים על מניין כל יום. אנחנו עומדים איתן מול המתפרעים האנטישמיים בגאווה יהודית, ללא פחד ובאהבה גדולה לישראל ועם ישראל".

קסטנבאום עם תלמידי תיכון מחו"ל, ליד הכותל

פשיטת רגל מוסרית

"כללו של דבר", ממשיך קסטנבאום, "כפי שאמרתי בשימוע אחד, שבו השתתפתי בקונגרס, בנושא המלחמה נגד האנטישמיות באוניברסיטאות: מעולם לא חוויתי שנאה קשה וקיצונית כל כך נגד קבוצת מיעוט אתני, כפי שהיא אכן מתגלה במלוא כיעורה בדרך שבה שהרווארד מתייחס ליהודים. אבל אנחנו, כפי שהדגשתי, איננו פוחדים מהם. מלבד הפגנות הנגד הנחושות שלנו נגד הטרור בקמפוסים, מלבד עבודת ההסברה שלנו למען ישראל ונגד האנטישמיות, ומלבד העדויות שלי ושל מנהיגי הסטודנטים היהודים מרחבי ארה"ב בוועדת החינוך וכוח העבודה בקונגרס, עם הדרישה שלנו לבלום את האנטישמים משפטית וחוקית – החלטנו כבר לאחר פרוץ המלחמה, אני ועוד חמישה סטודנטים יהודים בהרווארד, לתבוע בתביעה משפטית דרמטית את הנהלת האוניברסיטה".

כל הכבוד. מה גרם לך להעז לקחת צעד אמיץ ומאתגר זה? מה הקש ששבר את גב הגמל, עבורך?

"קודם כל, חשוב להדגיש שלא רציתי לעשות זאת. כשהתחלתי את לימודיי בהרווארד, בסך הכל רציתי ללמוד בשקט ובביטחה. אבל המציאות היא שחייבים לתבוע אותם בגלל שקיימת שם אנטישמיות מערכתית, מסלימה ומשתוללת, שמגיעה אלינו היישר מצמרת האוניברסיטה. לאחר הטבח הנורא ותחילת המלחמה בישראל, כסטודנטים יהודים פעילים ניסינו להידבר עם הנהלת הרווארד פעמים רבות, כדי להביא אותם לידי ניסיון בלימה רציני של האנטישמיות המסוכנת בקמפוס – אבל הם לא הקשיבו לנו והתעלמו מכל דרישותינו הצודקות.

"הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתנו, וגרם לנו להחליט שאנו חייבים לתבוע את הרווארד על כך שנותנים יד חופשית לאנטישמים הרבים שם – הייתה ההופעה הנוראה של נשיאת אוניברסיטת הרווארד דאז, קלודין גיי, שנקראה להעיד בשימוע בוועדת החינוך וכוח העבודה של הקונגרס, כדי להשמיע במה, אם בכלל, האוניברסיטה שלה נלחמת באנטישמיות המשתוללת בקמפוס ללא רסן. בזמן שחברת הקונגרס אליס סטפניק, נציגה אוהבת ישראל ממדינת ניו יורק, שאלה אותה האם עצם הקריאות לרצח העם היהודי והשמדת מדינתו – המתבטאות באופן זוועתי בקריאות ל'פיתרון היחיד – אינתיפאדה גלובלית' – מנוגדות לקוד ההתנהגות הבסיסי של הרווארד, הדוגל בשמירה על זכויות אדם, וכן על זכות העם היהודי להתקיים – גיי, כמו הנשיאות של MIT ואוניברסיטת פנסילבניה שישבו לידה בשימוע, השיבה שזה תלוי באיזה 'הקשר' צעקו את המילים נגד היהודים, כדי לקבוע אם אותן קריאות אנטישמיות אכן מנוגדות לאותו קוד התנהגותי-אתי. במילים אחרות, כל מי שצפה בתשובותיהן של הנשיאות בשידור החי מהקונגרס הבין שמותר לקרוא לרצח העם היהודי בקמפוסים, ואף קיבל עידוד לכך. כלומר, על פי תשובותיהן המחפירות, לא רק שהאנטישמיות האלימה בקמפוסים מותרת, אלא גם באופן רשמי הפכה למקובלת ורצויה. דבריהן של גיי ושתי עמיתותיה היוו את אחת מפשיטות הרגל המוסריות הגדולות בהיסטוריה. באותו רגע, ראינו באופן ברור שהשנאה של הרווארד ליהודים מגיעה מהצמרת. לאור זאת, לא נותרה לנו כל ברירה אלא לתבוע את האוניברסיטה, וזאת במטרה להילחם למען כל יהודי שנרדף בגין עצם זהותו היהודית".

בעגה המשפטית, איך הגדרתם את תביעתכםנגד הרווארד?

"התביעה שלנו מורכבת, בעיקר, משני סעיפים עיקריים: הראשון הוא הטיעון של 'הפרות בוטות וקשות של חוק זכויות האזרח, סעיף מס' 6, משנת תשכ"ד/64', הקובע שאסור על פי חוק להפלות לרעה, לפגוע ולאיים על כל אדם בגין גזעו, שייכותו האתנית, לאומיותו, דתו, ומגדרו במקום לימודיו ועבודתו, וכן בכל מקום. מאז הטבח המחריד ופרוץ המלחמה, אוניברסיטת הרווארד, באופן ברור ובוטה, פוגעת קשות בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של הסטודנטים היהודים, ואף מעודדת את ההמון האנטישמי לאיים על חייהם.

"הסעיף השני של תביעתנו מצוין ומוגדר כ'הפרת חוזה חמורה' איתנו, עם הסטודנטים היהודים: אנו משלמים את שכר הלימוד ממיטב כספנו שהרווחנו ביושר וביזע כדי ללמוד בשקט, בשלווה ובביטחה בהרווארד, וכן בכל מוסד להשכלה גבוהה שנבחר. אך מה קיבלנו? במקום למלא אחר דרישתנו הבסיסית הזאת, אנשי הנהלת האוניברסיטה מעודדים את המתקפות האנטישמיות הפרועות נגדנו, מבלי להגן עלינו כלל וכלל. יוצא, אפוא, ששילמנו להם את שכר הלימוד מבלי לקבל כל תמורה חיובית מהם. עדויות מתועדות של כל המצב הנורא שבו נמצאים היהודים בהרווארד רשומות על כל עמוד מ-77 העמודים של תביעתנו.

קסטנבאום, מחוץ לספריית וויידנר בהרווארד

מה אתם רוצים להשיג, באופן תכליתי, כשתזכו בניצחון בהכרעה של בית המשפט, בס"ד?

"קודם כל, אנו רוצים לגרום להרווארד לשלם היטב על רדיפת היהודים בקמפוס שלהם, ותובעים פיצויים משמעותיים על כל הסבל שגרמו לנו. בגדול, אנו רוצים לגרום להם לשלם היטב על פגיעתם בעם ישראל ובמדינת ישראל. כמו כן, אנו רוצים לגרום להם להגן על היהודים הלומדים שם כדי שיוכלו לחיות וללמוד בשלווה, ושלא יאפשרו השמעת איומים אנטישמיים בקמפוס".

איך הנהלת הרווארד הגיבה לתביעה שלכם נגדה?

"הם מנסים בכל כוחם לגרום לבית המשפט לדחות את תביעתנו על הסף, מה שנקרא 'לפטור את תביעתנו עם דעה קדומה'. כלומר, לבטל את תביעתנו הצודקת באופן שבו בית משפט לא ידון בכך כלל וכלל לעולם. הם טוענים ש'בוודאי שאנחנו בעד נתינת חירות, כבוד, זכויות אזרח וביטחון לסטודנטים היהודים שלנו' – אבל, כידוע, מילים לחוד ומעשים לחוד: הם עשו, וממשיכים לעשות לנו, בדיוק ההיפך ורק פוגעים בנו בכול. המילים שלהם ריקות, ועל כך, בעזרת השם, ישלמו היטב, בתקווה שילמדו היטב לא לפגוע בעם ישראל. אנחנו גם מאמינים ובטוחים שיש לנו סיכוי מצוין לנצח בתביעה. אנחנו מצפים בכיליון עיניים, בעזרת השם, למשפט צדק, כשהשימוע הראשון יתקיים בסוף החודש".

כל הכבוד, ובהצלחה רבה לכם – ולכולנו.לסיום, שאלה אחרת:במציאותכזאת, מהצד היהודי-החיובי, ובמבט רחב על כל מה שעברו הסטודנטים היהודים בכל העולם מאז פרוץ המלחמה, האם אתה רואה התעוררות יהודית גדולה בין הצעירים היהודים בארה"ב, קנדה וארצות המערב?

"בהחלט, והתעוררות זו מרחיבה את הלב. אנחנו גאים מאוד להיות יהודים, ולחגוג ברחובות את אהבתנו ומחויבותנו העמוקה לעם ישראל, ארץ ישראל ותורתנו הקדושה. עכשיו אני נשמע כמו מדריך בבני עקיבא... אבל אני מאמין בכך בכל ליבי. אנו גם מאוד מעריכים את התמיכה והאהבה שאנו מקבלים מכל הקהילות היהודיות ברחבי ארה"ב, וכן ממדינתנו היהודית האהובה. בבתי חב"ד, לדוגמה, רואים שההשתתפות היהודית בתפילות ובפעילויות יהודיות משותפות בשבתות ובחגים שוברת את כל השיאים, כאשר יהודים רבים מאוד גם אומרים שם תהילים, ומתפללים בכל ליבם למען ההגנה על חיילינו הגיבורים, למען הניצחון של ישראל על כל אויבינו, וחזרתם במהרה הביתה של כל חטופינו היקרים.

"כללו של דבר, אחינו, חיילינו הגיבורים והנפלאים נלחמים בכל החזיתות, למען כולנו, בישראל. יחד איתם, בלב ובנפש – ועדיין בגולה, בינתיים – גם אנחנו נלחמים נגד גילויי האנטישמיות הקשים מאוד, וכן בעד הגאווה והזהות היהודית, בקהילות ישראל מסביב לעולם. נראה שזה שני קרבות שונים, שתי מערכות שונות – אבל זאת אותה המלחמה של כולנו ביחד, למען כל עם ישראל האהוב. בעזרת השם, ביחד ננצח: עם ישראל חי!".