"אני מרגישה כל כך אומללה, כל העולם סוגר עלי"

"אני מרגישה שכל העולם סוגר עלי. כולם נגדי, מרגישה אומללה ומיואשת כל כך", אמרה מירב.

"למה את מרגישה ככה?", שאלתי.

"אני היחידה שדואגת להורים הקשישים שלי, האחים שלי נעלמים בכל פעם שצריך לטפל בהם. נתקעתי עם בעל שלא מתאים לי, שאני מתפללת כבר שפשוט יעזוב את הבית ויניח לי לנפשי. הבנות שלי לא מכבדות, ואפילו מזלזלות ומשפילות אותי, ואני נותנת להן בלי סוף כל מה שהן רק רוצות. אני לא מבינה, איך זה יכול להיות?", המשיכה.

"ואיך הקשר שלך עם חברות? יש לך חברות טובות?", שאלתי.

"מה אני אגיד לך, לצערי הרב בסוף אני מגלה שגם החברות שלי מאכזבות ופשוט מנצלות את טוב הלב שלי".

"יש מאפיין חזק מאוד לכל מערכות היחסים שלך", התחלתי להסביר לה.

"שאני נמשכת לאנשים רעים ומקיפה את עצמי בהם?", קטעה אותי בשאלה.

"לא בדיוק. בכל מערכות היחסים שלך – את הצד הקורבני, וכל השאר מסביב הם הצד ה"מקרבן", שמקריב אותך על מזבח האינטרסים שלהם", עניתי.

"למה שאני ארצה מערכת יחסים שבה אני קורבן?", שאלה.

"לפעמים אנחנו יכולים למצוא הצדקה לקשר רק כשאנחנו הצד הקורבני. מבחינתך, אין טעם לקיים מערכת יחסים עם אנשים בעולם במידה והם שווים אליך".

"אבל למה?", המשיכה לשאול.

"כשאת תופסת צד של קורבנות במערכת יחסים, אז יש סיבה לקשר להמשיך, כי אז הצד השני מרוויח ממך משהו, ושווה לו להמשיך להיות איתך את הקשר. כל השפה הזו שלך, שאת פתאום מוצאת את עצמך מנוצלת, שהשתמשת במילים 'הכל פשוט קורה לי', 'המציאות נכפית עלי' – כל השפה הזו היא ביטוי של קורבנות".

"אבל אני באמת מרגישה שאין לי ברירה… אין לי עוד אפשרויות, מה את היית עושה במקומי?", שאלה.

"יש לך המון אפשרויות. האדם הוא היצור האנושי היחידי שנולד עם בחירה חופשית בחיים שלו, ולכל מצב בחיים יש כמה אפשרויות בחירה", עניתי.

"אבל כשצריך לקחת את אבא שלי לטיפולים בבית חולים, אף אחד פתאום לא יכול. אז אני נאלצת לקחת אותו. אין לי לב לתת לו לנסוע באוטובוס לבית חולים, הוא חולה", ענתה.

"זה בדיוק העניין, שבמקום לבחור באפשרות שבה את עוצרת לכולם את החיים ואומרת להם שאי אפשר להמשיך ככה, ומחר מישהו צריך לקחת את אבא לבית חולים, כי את לא יכולה – את פשוט אומרת: מה לעשות? אף אחד לא יכול, אז אני נאלצת לקחת אותו, אני קורבן של המציאות.

"יש לך תפיסה כזו, שלמציאות יש עוצמה גדולה מאוד, להכתיב לך את החיים בצורה שאין לך יכולת להתמודד, וכל מה שנותר לך זה להיכנע למציאות הגדולה הזאת. אבל זאת לא כניעה אמיתית, זו כניעה טעונה מאוד. את מרגישה שאת חייבת להיכנע למציאות הזאת, ומילא ההרגשה מאוד קורבנית. את מאשימה את כולם, וככה בעצם את מתנערת מאחריות על הבחירות שלך.

"העולם כופה עליך דברים, את חייבת להכנע לזה ובסוף זה גורם להמון כעסים על בעלך, הבנות, החברות והאחים שלך, ובעיקר, הכעס הכי גדול שלך הוא על…".

"על מי?", שאלה בקוצר רוח.

"על הקב"ה", עניתי.

"למה?", שאלה.

"על זה שהוא עשה עולם כזה מקולקל", עניתי.

"אני באמת מנסה. ניסיתי עם האחים שלי, עם בעלי, עם הבנות…זה פשוט לא עובד לי".

"כל הניסיונות והעשייה שלך שנכשלים, מעצימים עוד יותר את תחושת הקורבנות. הנה, תראי, ניסית מלא דברים והם נכשלו, אז בסוף את ממש קורבן, עם חותמת".

"אני מבינה. מסקרן אותי לדעת, מאיפה מגיעה הנטייה הזו שלי להיות קורבן?", שאלה.

"קצת קשה לקבל את זה. בעומק, אני חושבת שהקורבנות הזאת היא מה שנותן לך את ההצדקה ואת המשמעות לקשר שלך עם הקב"ה".

"למה?", שאלה.

"הקורבנות גורמת לך להרגיש עמוק בנפש שאת נורא צדיקה, ואת זה את צריכה לשנות. כל הצורך הזה שלך בלחפש הצדקה לקיום שלך מול הקב"ה, הוא צורך מוטעה מאוד. הקב"ה מסתדר טוב גם בלעדיך, ואין שום סיבה להצדיק את הקיום שלך, שיראה כמה שאת צדיקה, כי זו לא הצורה שבה עובדת מערכת היחסים איתו.

"הקב"ה אוהב אותך אהבה ללא תנאי, וכשתביני את זה באמת, אוטומטית הצורך הזה שלך ישתחרר. 

"במקביל, תצטרכי להתחיל לעמוד מול ההחלטות שלך בחיים ולהגיד: זו הבחירה שלי.

"כשאת בוחרת, את שמחה ושלמה עם הקשר שלך עם בעלך, הבנות, האחים או החברות שלך, כי זו הבחירה שלך והיא מאוד יקרה וחשובה. כל זה יתאפשר רק אם תוכלי להשתחרר מהעמדה הנפשית העמוקה הזאת שאת לא צריכה להצדיק את הקיום שלך - את ראויה ויקרה".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן