הוא מפריע לכולם בלי לשים לב – להעיר או שלא?

סיפור המקרה

שוב ניסה שמעון להתרכז בתפילה, אך ללא הצלחה. הספסל שעליו ישב זז הנה והנה לקצב התנדנדותו של היושב לצדו. שכנו לספסל עצם את עיניו והניע את גופו קדימה ואחורה בהתלהבות רבה, תוך שהוא מזיז יחד עמו את הספסל המשותף. מדי פעם הוא התפלל קטעים מסוימים בקול, לפעמים אפילו בקולי קולות. שמעון ניסה להתרכז בתפילה, אך דעתו היתה מוסחת. גם כשהשתרר לרגעים שקט, ושכנו ישב זמן מה בלי לזוז ובלי להשמיע קול, השלווה היתה ממנו והלאה. הוא ישב דרוך כקפיץ מול הבלתי צפוי. כל רגע היתה עלולה התלהבותו של השכן לפרוץ מחדש, ואז שוב ינוע הספסל, וקול התפילה ישמע בקולי קולות. האמת היא, ששמעון רצה כבר מזמן להעיר לאותו אדם ולהסביר לו עד כמה תפילתו הנלהבת הורסת את התפילה שלו עצמו, אך התלבט מאוד, וחשב לעצמו: "הרי זה בית כנסת. אנשים באים לכאן כדי להתפלל. האם אין זכותו של כל אחד להתפלל כפי שחפצה נפשו? והרי יש בזה גם צד יפה – היהודי הזה חי את התפילה, מכניס בה רגש והתלהבות. האם מותר לי לעצור דבר כזה? אולי אם לא יתפלל כך – לא יוכל להתכוון, ולא ימצא טעם בתפילתו?". שמעון החליט להתגבר. מישהו הציע לו לקבל את המציאות כמות שהיא. "אם תשלים עם הדבר הזה", הסביר לו אותו אדם, "זה לא ירגיז אותך וגם לא תהיה דרוך לכל נדנוד ורעש מצד אותו אדם". שמעון אכן השתדל להשלים עם הנהגותיו של אותו מתפלל, ולהיות רגוע יותר, אולם הריכוז בתפילה המשיך להיות ממנו והלאה. "מה עושים?", חשב לעצמו, "אינני רוצה להפריע לתפילתו של שכני, אך בינתיים תפילתי שלי מופרעת, ודעתי מוסחת לגמרי. האם צריך אני להתחשב בו יותר מאשר בעצמי?". הבה נעזור לשמעון להחליט מה לעשות.

תשובה

אם האדם מתפלל בקול, אך לא קול רם מדי, הרי זו זכותו. בית כנסת אינו מקום שקט המצריך להתפלל בלחש. מצד שני, אם האיש עבר את סף הרעש המקובל, הרי שהדבר מצריך טיפול.

כאשר מדובר במקרה חד פעמי, אפשר לוותר על המקום הקבוע, ולעבור למקום אחר שם קל להתרכז בתפילה. אם מדובר בתופעה קבועה, כדאי לבקש מהגבאי להעיר לו. לאנשים קל לקבל הערות מגבאים האחראים על הסדר בבית הכנסת (כדאי שהגבאי ייזהר לא לתת לו להבין כי מישהו מהמתפללים ביקש שיעיר לו). ההחלטה אם להעיר או לא, תלויה גם בגילו של האדם המפריע. אם מדובר באדם מבוגר, כדאי לחשוב פעמיים לפני שמעירים, כי אדם כזה עלול להיות רגיש מאוד לכבודו. גם אם מחליטים להעיר, אין לעשות כן בפני אנשים אחרים.

נביא סיפור שהופיע באחד העיתונים לציבור התורני, וכך מספר בעל המקרה: "בוקר אחד נכנס למניין שלנו בחור בלתי מוכר. הוא הניח תפילין, התיישב על הספסל והחל להתנועע במרץ. הספסל, שאחד מהקפיצים שלו השתחרר כנראה, נאנח ונאנק תחתיו, השמיע קול צרצרני ומעצבן, אבל הבחור התעלם מהצרצור והמשיך להתנועע בדבקות. בהתחלה זה עוד היה נסבל איכשהו, אבל אחר כך התחילו להישלח מבטים מכל עבר. 'נו, מה קורה לו? שיפסיק כבר!', חשבתי לעצמי. הבחור היה שקוע בתפילה, התנועע במרץ והספסל המשיך "לזמר". לקראת תפילת שמונה עשרה הייתי כולי פקעת של עצבים. איזו התנהגות חסרת דרך ארץ, איזה חוסר נימוס. בסיום התפילה נגשתי אליו. הבחור תלה בי שתי עיניים תמהות כאילו איננו מבין מה רוצים ממנו. הוא היה נבוך, ומבולבל למראה הזעם הכללי המופנה לעברו. ניכר היה שאינו מבין על מה ולמה. "אתה עושה כאן רעש בלתי נסבל", צעקתי לעברו בטון הגבוה ביותר שהצלחתי להפיק מגרוני, מצביע על הקפיץ השבור בספסל, "משגע אותנו...". ואז זה קרה. הבחור המסכן עשה תנועה לעבר כיסו והוציא... מכשיר שמיעה. "סליחה", אמר בחוסר נעימות, "סליחה, אני לא שומע... הייתי במקווה ושכחתי להרכיב את המכשיר". אין מילים שיוכלו לתאר את עוגמת הנפש ואת ייסורי המצפון שמילאו אותי על הפגיעה הבלתי נסלחת הזו, אף שהבחור הבטיח שהוא מוחל לי בלב שלם. ימים ושבועות המשיכה ההרגשה הקשה ללוות אותי לכל מקום, ופניו הנבוכות של הבחור רדפו אחרי כמו צל. דברים רבים השתנו אצלי מאז המקרה ההוא. אני מקווה שפרסום הדברים וההתחזקות של הקוראים בציווי התורה לדון לכף זכות שתגרם בעקבות הסיפור האישי שלי, תהיה לי לכפרה".

תרגיל שבועי למשפחה

נעשה חשבון נפש עם עצמנו – האם אנו מעירים לאנשים כאשר הם פוגעים בנו, ללא ניסיון מצידנו לדון אותם לכף זכות? וכאשר אנו מעירים, האם אנו נזהרים למעט ככל הניתן בפגיעה באחר?

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במוסר ובמידות לכל המשפחה". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250