שווה סיפור: הביטוח הלאומי שלנו

נולדתי וגדלתי במשפחה קתולית, בדרום אמריקה. לא שמעתי ולא ידעתי מאום על ארץ ישראל, ודאי לא על יהודים. הפעם הראשונה שבה שמעתי על ישראל היתה באוניברסיטה. פתאום התוודעתי לקבוצת סטודנטים יהודים, ולמושגים שלא הכרתי. חשבתי ש"יהודים" זה מונח שכמעט נכחד מהעולם. אבל שם ראיתי את הלב הפועם של האומה הישראלית, את ההדדיות והאכפתיות אחד לשני. התפעלתי, וביקשתי ללמוד על כך. פניתי לאגף ההיסטוריה היהודית לדורותיה, וגיליתי עולם שלם שהוביל אותי הישר אל בית הדין, לגיור.

זו היתה דרך ארוכה, אך הייתי נחושה ועיקשת. ידעתי מה אני רוצה, ולא הסכמתי להתפשר, ודאי שלא לוותר. הורי הרימו גבה, לא הבינו מה נפל עלי. איך הגעתי לנקודה הזו בכלל? מבחינתם, כמו מבחינתי בעבר, היהודים הם גזע כמעט חולף, ישראל היא נקודה עלומה ברחבי הגלובוס, שמייצרת רק סכסוכים ותו לא. החלטתי לעלות לארץ ולהתחיל חיים חדשים, יהודיים. נפרדתי מכל משפחתי, מכל מה שהכרתי. "לך לך" בהתגלמותו.

בארץ זכיתי להכיר את בעלי. נישאנו כדת משה וישראל. התרגשתי ושמחתי על שזכיתי להגיע לעם היהודי, להיות חלק מהנבחרת, להקים בית קדוש וטהור. כל ההתחלה לא היתה קלה – ולא בגלל התרבות או השפה, ודאי לא בגלל האקלים והסגנון. דברים פשוטים כמו ניקיון ואחזקת בית היו זרים לי. באמריקה היו לנו כמה משרתות, בכמה שקלים הן ארגנו את הבית העצום, במושגים של הארץ... כאן חייתי בדירה פצפונת, שאולי היתה בגודל של חדר אחד בבית שבו גדלתי, אבל הכל היה יפה ומרגש, וכל הקשיים נעטפו היטב בצלופן מתוק. כך ילדתי את ילדי. ברוך ה', קיבלתי משפחה ברוכה. הדירה נותרה אותה דירה, ואני חייתי כאן לבד, בלי משפחה תומכת, בלי משפחה בכלל. הכסף לא היה אורח תדיר בבית. צמצמתי כמעט לאפס את ההוצאות ההכרחיות, חייתי ממש מהיד לפה, כמו שאומרים. עדיין שמחתי, כי "טוב פת חרבה ושלווה בה". והיה לי טוב, והיתה לי שלווה.

ההורים שלי חוו משבר לאחר הגיור שלי. כתוצאה מכך הם נפרדו. אבא ניתק קשר לחלוטין, ואמא היתה מתקשרת מידי פעם, ופעם הגיעה לבקר. זה הספיק לה, כי מבחינתה, רק הבית וכמות הילדים הטריפו אותה. נפרדנו בנמל התעופה בנימוס, ומאז לא שמעתי ממנה כמעט. מספר שנים אחר כך היא התקשרה לבשר לי שאבי מת. התעצבתי מאוד. אחרי הכל, הוא היה הדמות שאיתה גדלתי. עוד פרק סיימתי בחיי.

המצב הכלכלי נשאר סטטי, אבל ההוצאות רק גדלו. הילדים בגרו ודרשו בצדק את שלהם. ניסיתי לשבור את הראש מהיכן אוכל להגדיל הכנסה. בשיחה עם חברה בגינה, היא סיפרה לי שיש מצוקה ממש גדולה של מטפלות, והשכר הוא נחמד, אולי כדאי שאחשוב על זה.

ככל שהפכתי בכך, זה נראה לי. אמנם זו עבודה לא קלה בכלל, סיזיפית ומלאת אחריות, חשבתי הרבה עד שהחלטתי ללכת על זה, אבל האפשרות שאיהנה מזמן איכות עם ילדי קרץ לי מאוד. וכך פתחתי את המשפחתון. ברוך ה' ההרשמה התחילה לי חלק, לקחתי קצת הלוואות כדי לרכוש את הציוד הראשוני, ועם הזמן צמצמתי פערים והסדרתי את החובות. בעיקרון אני אדם מסודר מאוד, ואצלי כל דבר משולם בזמן. כך גם המיסים שהייתי צריכה לשלם לביטוח לאומי וכו' – מידי חודש הייתי משלמת כמו שצריך. במשך כשנתיים עבדתי כמטפלת, וברוך ה', ההכנסה הזו עזרה לנו יפה. היא סידרה לי את היום-יום כך שלמה שהיינו צריכים, חייבים – היה כסף. כל הוצאה מעבר לכך דרשה חישוב נוסף. ועדיין, זה היה טוב לנו מקודם. רק ענן קטן שהגיח מעבר העיב קמעא: הבן הבכור שלי מגיע לעול תורה ומצוות בעוד כמעט שנה, ואיתו הדיבורים על המסיבה וההיערכות אליה. בעוד בעלי ואני העדפנו לא לחשוב על זה, הילד העלה את הנושא שוב ושוב, והתחנן לאירוע בדיוק כמו כל החברים... אמנם "כל החברים" זה מנעד רחב מאוד, ועדיין מה שהוא רצה ומה שיכולנו להרשות לעצמנו היו רחוקים אחד מהשני מרחק רב.

בעלי לקח על עצמו עבודה נוספת כדי לחסוך לאירוע, אבל עם כל חישוב ומכל מקום שניסינו לא ראינו את עצמנו מצליחים לעמוד ברף. התפללנו לבורא העולם, השותף השלישי, שיעזור לנו וייתן לנו בדיוק מה שהבן שלנו צריך. הזמן חלף. חצי שנה לבר המצווה, ועדיין לא ידענו מה נעשה, מה גם שהייתי לפני לידה נוספת, והיו עניינים אחרים לחשוב עליהם, ברוך ה'. כמה חודשים אחר כך זכינו לילדה בריאה ושלימה. השמחה היתה רבה, ולי נשאר רק להגיש את הבקשה לדמי הלידה, כמקובל. אך הפעם היה עיכוב. התפלאתי. בירור קצר העלה שהיה לי חוב של חודשיים שבהם לא שילמתי לביטוח הלאומי לפני הלידה, טעות אנוש שמעולם לא קרתה לי עד אז – ובשל כך לא הייתי זכאית לקבל את דמי הלידה. הייתי המומה. איך זה יכול להיות? זו המשכורת שלי, ואני זקוקה לה, מה עושים? ניסינו לבדוק, התחננתי לפקידות, וכלום. אמרו לי שיש באפשרותי להגיש בקשה לביטוח לאומי מטעמי צדק – לוועדה מיוחדת שדנה בבקשה, ואם תמצא לנכון, הביטוח הלאומי ינהג לפנים משורת הדין ויעניק לי את התשלום. אופטימית וקצת נאיבית, חשבתי שכאחת ששילמה במשך שנתיים את כל החובות ומעולם לא פיגרה, ודאי אקבל אישור על מצב שבו בוודאות קרתה טעות אנוש, מה גם שבסך הכל מדובר בסכום פעוט, חוב של חודשיים בלבד. אבל התשובה היתה לקונית – לא. שלילי. לא קיבלתי.

בלית ברירה אספתי את עצמי ואת התינוקת ונסעתי אל הסניף של הביטוח הלאומי בירושלים. נכנסתי אל הפקידות שם, בכיתי, התחננתי, והן ניסו כמיטב יכולתן. ראיתי שאין להן איך לעזור לי מעבר למה שניסו. הן הציעו לי לנסח מכתב נוסף ולהגיש אותו בשנית. ישבתי איתן וניסחתי, והן הגישו. ידענו שזה חסר סיכוי, ואני הבנתי באותו הרגע שכנראה שכחתי מי מנהל את העולם. יצאתי משם, נסערת, והתחלתי לדבר עם בורא עולם. ביקשתי שיעזור לי להאמין בו, ולמרות הכל לחייך ולשמוח כי הוא אף פעם לא עזב אותי, וגם עכשיו הוא לא יעזוב, אני בטוחה בכך. וכך, בעודי מנהלת איתו שיחה, אני מבינה שהרגליים שלי הולכות כמעט מאליהן לכיוון הרובע היהודי, הכותל. עם כל פסיעה בסמטאות הצפופות הרגשתי שאני מתקדמת בבהירות, באמונה, בהרגשה שה' איתי. קיבלתי על עצמי לשמוח, ולא משנה מה יהיו התוצאות. וכך, בעודי בשרעפי, נתקלתי באדם גבה קומה. מיהרתי להתנצל, אבל משהו בו עצר אותי. הוא נראה לי מוכר. עד מהרה הוא חייך – זה היה חבר של אבא שלי. לקח לי כמה שניות ארוכות לזהות אותו, והתפלאתי שהוא היה הראשון שזיהה. אחרי הכל, כעת אני עם שביס, וכבר לא נראית כמו מי שהוא זוכר, אבל הנה-- הוא שאל לשלומי, ותוך כדי דיבור נזכר בפתאומיות שהוא חייב לאבא שלי כסף. עד מהרה הוא שלף ארנק, הוציא המחאה וכתב עליה סכום. הוא הגיש לי אותה, התנצל, וסיפר על הלוואה שקיבל מאבא שלי לפני מספר שנים. הוא רצה להחזיר לו, אבל אחרי המוות שלו, הוא לא ידע איך להגיע אלי. והנה, אני כמו מלאך מגיעה אליו, בדיוק בעיר הקודש ירושלים. הוא היה מרוגש כל כך. לא ממש הצלחתי לעכל או להבין את הסיטואציה. לקחתי ממנו את ההמחאה ונפרדתי ממנו, המומה ומבולבלת.

אחרי התפילה בכותל, פניתי לציינג' הכי קרוב. שאלתי מה יהיה הסכום שמופיע בהמחאה בשקלים. לפי השער היומי, הסכום תאם במדויק את הסכום שביטוח לאומי היה צריך לשלם לי!

לא יאמן, זה היה על גבול הדמיון. איך הגיוני שאבא שלי, שאני מכירה מצוין את האופי שהיה לו, ייתן הלוואה לחבר? זו לא מחווה נורמלית כמו כאן בישראל, בקרב עמנו, לעזור זה לזה. שם זה "אדם לאדם – זאב", ואבא שלי האחרון שיחשוב על אפשרות כזו בכלל. ועוד יותר, איך יכול להיות שהחבר, שיש לו אפס מחויבות, החזיר לאבא שלי את החוב? כלומר, איך הוא החזיר לי, הבת שלו, היהודייה, את החוב? אם לא הייתי מכירה את הסיפור, הייתי בטוחה שהוא אחד משלנו, יהודי, עם יראת שמיים וערכים, כאחרון המדקדקים בהלכה. זה היה הזוי. לאורך כל הסיפור הזה שום דבר לא היה הגיוני. וכן, גם ביטוח לאומי שלא משלם זה לא הגיוני... חייכתי לאלוקים. זכיתי לראות את ההנהגה שלו שוב. הוא מנהל את העולם, לא לפי תוכנית של אף אחד. אחד הילדים שלי סבר שאם הוא גוי, אז בטוח זה אליהו הנביא, ואני – לא מפקפקת בשום דבר בינתיים...

כמה שבועות אחר כך קבלתי מהביטוח לאומי מכתב. הם הסכימו לשלם לי חלק מהסכום. זו היתה מתנה גדולה, כי עכשיו כבר היה לנו סכום יפה ומכובד לשלם את בר המצווה של הילד, בדיוק כמו שהוא רצה, כמו כל החברים שלו.

מאז אני מספרת לכולם שאלוקים הוא הביטוח הלאומי האמיתי שלנו. בלי פקידות, בלי ביורוקרטיה, בלי מסמכים שצריך להגיש. רק לבקש. הוא כבר יסדר את הכל.