הכאת הסלע: מה נוכל ללמוד מכך לימינו?

השבוע קראתי בפרשה את סיפורו המפורסם של משה, לפיו הקב"ה ביקש ממנו לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים, אך משה הכה את הסלע במטהו, ועל כך נענש: "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ...".

עולה השאלה: מה היה חמור כל כך במעשהו של משה שבגינו נגזר עליו שלא להיכנס לארץ ישראל?

רש"י מסביר שחומרת המעשה נמדדה "מפני קידוש השם".

כשמשה היכה בסלע במקום לדבר אליו, הדבר התרחש לעיני כל העם ובכך הוא פספס את הזכות לעשות קידוש שם שמיים, כיוון שכולם היו רואים שאפילו סלע מקיים את דבר ה'.

חקרתי קצת את העניין והסתבר לי ש"קידוש השם" היא 'מצוות עשה' מתוך תרי"ג מצוות, לפיה יהודי חייב לקדש ולגדל את שמו של ה' על ידי מעשים שגורמים לרואים אותם להעריך יותר את אלוקים ומאמיניו.

אני קוראת את הדברים הללו ולא יכולה להתעלם מההקבלה למציאותנו הנוכחית כעם.

חשבתי על כל העניין הזה שנקרא "קידוש השם" – אנשים אמיצים ובעלי אמונה תמימה, או אידיאולוגיה של הגנת המולדת, הולכים ומוסרים את נפשם לצורך קידוש שם שמיים.

מאין נובעים הטעמים שבגינם מוכנים למסור נפש עבור קידוש השם?

ובכן, העניין של 'קידוש השם' נובע ממקום על-שכלי. יהודי מוסר את נפשו על קידוש השם מתוך טעמים שאינם הגיוניים, שכן אין היגיון לאבד את החיים כדי להימנע ממעשה חד-פעמי, או בשל הרצון להגן על המולדת.

בפועל, יהודי חש, בין אם במודע ובין אם בתת-מודע, בין אם מתוך אמונה ובין אם מתוך אידיאולוגיה, שאינו רוצה להיפרד מהקב"ה, עד שהוא מוכן למסור את נפשו על קדושת שמו – והיפרדות ממולדתנו הקדושה הינה היפרדות מהקב"ה.

מכיוון שכל יהודי קשור עם הקב"ה, הוא חש בטבעיות שלא ייתכנו חיים נפרדים ממנו.

לכן אין מקום לשיקולים שכליים ולדיונים. זו תחושה פנימית עמוקה שנובעת מעצם מהותו של יהודי שהוא והקב"ה הם מהות אחת, ולכן הוא מוסר את נפשו על קדושת שמו.

ומה עלינו לעשות בעניין?

בפשטות, להודות ולהלל, לשבח ולרומם את אלה שמתו על קידוש השם ומסרו את נפשם למען מולדתם, למען ארצם, למען שם שמיים.

שבת שלום!

הדס פרנקו היא עו"ד ומגשרת, מאמנת אישית לזוגיות, ביטחון והגשמה עצמית ומשפחתית.