מנהג ה'זיארה': כל הפרטים המרתקים על המסורת העתיקה

מיום שגלה עם ישראל מארצו, הוא השתוקק לחזור ולהתגורר בה, אך הכובשים הנוכרים מכל הסוגים והמינים לא אפשרו זאת. החיים כאן היו קשים מאד, בפרט ליהודים. לכן התפתח במשך השנים מנהג עליה לרגל למקומות הקדושים: יהודים מארצות האזור היו עולים לכל הפחות לזמן קצר אל המקומות הקדושים בארץ ישראל. מנהג זה כונה "זיארה".

הרמב"ן, בשנת 1267, כותב: "רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק ומצובה וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו".

כחמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1315, כותב רבי אשתורי הפרחי בעל כפתור ופרח: "אנו נוהגים עם אחינו אנשי גאולתנו יושבי הארץ כאנשי סין (=כינוי לעיר טריפולי הסורית) וחמת, דמשק, צובה, מצרים, ואסכנדריה לעלות לירושלים בחגים ובמועדים".

כדי לעלות בחגים, הוצרכו לצאת זמן רב קודם לכן, כמובן. בחדשי החורף הנסיעה קשה, וכך אירע שרוב העליות היו בתקופה שמפסח ועד חג השבועות. אלו עולים לפסח, אלו עולים לשבועות, ואלו עולים לזמן מרובה, ואפילו לשני החגים יחדיו.

העולים למרכז הארץ היו עולים לירושלים. בצפון היו עולים לקברי הלל ושמאי שבמירון. נוסע אלמוני במאה הארבע עשרה מתאר: "במרון שם מערה  לשמאי והלל... שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים וכשהם רואים יוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים כי הוא סימן שתתברך השנה".

ככל הנראה העדיפו העולים האלו לחגוג את חג הפסח בביתם, ולכן עלו למקום קדוש בפסח שני.

התחנה הבאה במסע הזיארה היה קברו של שמואל הנביא. שבועיים אחרי פסח שני, בכ"ח באייר, היו מגיעים אלפים ממצרים, מסוריה, מבבל,  ומארץ ישראל. שם היו מתגוררים באהלים ימים אחדים, ולקראת חג השבועות היו ממשיכים לירושלים, בה חגגו את החג על יד הכותל המערבי.

הרשב"ץ מתאר: "יש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר קיימת, שעדיין יש עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות, ויש בזה רמז במדרש קינות... ואמרו כי עדיין נשארו מהנסים שהיו בירושלים, כי בבית הכנסת הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה אל פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר משלש מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה".

קבר שמואל הנביא היה אחד המקומות הקדושים בארץ ישראל, ובתעודות מן הגניזה אנו מוצאים מנהג להישבע בשמו של קבר שמואל הנביא. סביב מקום הקבר נוסד "הקדש", בית מדרש עם מקום לינה סמוך, שאפשר לתלמידי חכמים ללמוד שם בקבע, על סמך תרומות של עולי הרגל. ההקדש פעל כבר במאה הארבע עשרה, ונוהל על ידי פרנסי ירושלים. הקדש דומה קם במירון בערך באותו הזמן.

כיום הנסיעה לקברי צדיקים אורכת זמן קצר, ולכן אנשים עשויים לעלות לקברים בכל זמן שירגישו צורך לפקוד קברי אבות, אבל עדיין בימים מסוימים מתקבצים המונים בקברות הצדיקים ובמקומות הקדושים, זכר למנהג הזיארה הקדום.