מול הרקטות הקטלניות בצפון: הרבנית ימימה מזרחי מגלה את הסוד של מרים הנביאה להשראה ותקווה

שמענו בצער נורא על האירוע הזה של הכטב"ם
בצפון, זוג הורים לילדים כבר לא ישובו הביתה.
מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, מדרום היא כבר נפתחה
ואנחנו, אנה אנו באים?

ואני כל הזמן אומרת שרק נשים יודעות, כשכבר
אי אפשר לסבול, הכאב הגיע לשיא, אין כבר נשימה,
איך כתוב בפרשה – וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.
ועכשיו, תבדקו ותראו שפשוט עברו בדיוק
תשעה חודשים מפרוץ המלחמה.
ולכן, אם עברו תשעה חודשים – כמו הריון –
עכשיו ייוולד משהו חדש. אין שלא.
כי כשכבר אי אפשר אי אפשר אי אפשר,
קצרה הנפש, אלה צירים כאלה
ואת אומרת: די, כלום כבר לא שווה. לא היה
צריך את כל זה...
בנקודה הזאת –
... עוד קצת. עוד קצת.
חכו עוד טיפונת, תרימו את הראש –
משהו ייוולד לכם.

וישנה אישה אחת שנותנת בנו כבר אלפי שנים
את הכוח הזה להביט בדברים מלמעלה ולומר:
רגע, רגע, תנשמו. אם תביטו ברגע הזה
לא יהיה לכם כוח להמשיך,
אז תסתכלו בדברים מלמעלה.

לאישה הזו קראו מרים.

מרים הנביאה מסתלקת בפרשת השבוע, פרשת חוקת.
ואחרי מותה, פתאום, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה.
למה? כי היא היתה זו שקמה בבוקר ולוחשת,
כך לפי המדרש, עֲלִי בְאֵר, עֲלִי בְאֵר,
תעלי, תעלי, תְּבָאֲרִי לעם שלי איזה ניסים גדולים
הקב״ה מחולל דווקא כשאנחנו נתונים בפחד
נורא ואיום.

כתוב שעם ישראל עובר את הגבול לארץ ישראל
והם אמורים לעבור דרך ערוץ נחל ארנון.
בשני ההרים שמצידי הנחל ממתינים להם
האמוריים ופשוט מתכננים להפגיז אותם בכטב"מים
ולהרוג אותם כשיעברו בנחל.
אבל הקב"ה מחולל מעין רעידת אדמה
ושני ההרים מתקרבים זה לזה ומוחצים
את האמוריים שמתחבאים עליהם!
כשבני ישראל מגיעים לשם, אין להם מושג
שבתוך ההר הזה שעליו הם הולכים קבורים האויבים.
הם בכלל בטוחים שזו דרך נוראה,
דרך של תלאות, וכמה אנשים הם איבדו במדבר,
וכמה זה לא היה פשוט, וכמה קָצְרָה הנפש.

כאן היא מגיעה, בארה של מרים,
ומפרסמת את הנס.
הבאר זורמת לתוך הנחל ושוטפת ומציפה מתוכו
את גופות האמוריים.
ועם ישראל פשוט מתחיל לשיר, ואומר:
וואו, מרוב שקשה, לא ראינו שזו לידה.
לא ראינו את התמונה הענקית.

אנחנו כל הזמן צריכות להציף מתוכנו, ככה, כמו
הבאר הזאת, את הכוח של מרים שאומרת:
עֲלִי בְאֵר, עֲלִי בְאֵר.
כשהכל נראה הכי רע בעולם, תכיני כבר תוף. כמו מרים.
וכמו...
אתמול הייתי ברעננה, במופע גדול עם 6000 אנשים בקהל
שהגיעו לחיבור ואהבה ותקווה.
ואיריס חיים סיפרה איך יותם הבן שלה, שהיה מתופף,
כשראה שהמחבלים בדלת, לקח מקלות תיפוף
וניגן על השולחן בממ"ד כדי להירגע.
גם בשבי הוא פשוט תופף על כל מה שמצא. סיפרו לה
שבשבי, הוא היה מתופף על הקירות.
ועל סירים הפוכים.

ואמרתי לאיריס שביהדות, התוף הוא הכלי היחיד
שיודע להוציא מוזיקה ממכה חזקה.

אמרתי לה: אחרי שהוא נהרג, ומקל התוף שלו
נפל לו מהיד, את, אמא שלו, כמו במרוץ שליחים,
לקחת את המקל והמשכת לתופף.
והמשכת לנגן. ולא הפסקת.
איך, איך?
זה אפשרי רק כשיש לך את המבט הזה של מרים הנביאה,
שנִשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן, כמו שכתוב בפרשה,
על הבאר שלה.
אי אפשר בלי לראות את התמונה הגדולה מלמעלה.

איך היא ממשיכה לתופף, איריס חיים.
מוכרחים להמשיך לתופף.

הייתי בשבוע שעבר בשבעה של חייל מופלא, אוֹרִי חדד.
ישבנו הנשים במעגל בשבעה, הכול היה נורא
תרבותי ואצילי. ופתאום הסבתא שלו הגיעה,
אישה תוניסאית מבוגרת, נכנסה עם המקל שלה
למעגל של הנשים וצעקה – הרבנית, אבל לָמָּה? אבל למה?
אבל למה?
איך הסבתות סופגות את גלי ההדף של המלחמה הזאת.
לראות סבתא שכולה זה עצב שאין לו סוף.

ואמרתי לה: סבתוש, הקב״ה מקשיב לקול שלך.
אז חבל שתבזבזי אותו.
אל תצעקי למה. תצעקי את הצעקה
של הרבי מליובאוויטש: עַד מָתַי?

ובשנייה אחת האישה הזאת הפכה מאישה מְבַכָּה
– לאישה מחכה.
כי ״לָמָּה?״ זו שאלה של מבכה. ״עַד מָתַי?״ זו שאלה
של מחכה.
והיא התחילה לומר: עד מתי ככה?
אני לא מוכנה שאף בחור נוסף ימות לסבתא שלו!
ופתאום נהייתה לה תפילה גדולה, תפילה של עתיד,
תפילה של מבט מלמעלה.

זה הכי אנושי לשאול למה. אנחנו בני אדם ואי אפשר שלא.
אבל תשתדלי כל הזמן להחליף את ה״למה״ ב״עד מתי״.
ולהיות עסוקה בשאלה של מרים הנביאה,
שהיתה מיילדת, שאומרת ליולדת שכואב לה:
"אל תגידי 'למה'. תשאלי: 'עד מתי'.
ותדעי: הנה זה מגיע".