סיפור מההפטרה: יפתח הגלעדי, הגיבור שניצח במלחמה ואיבד את כל עולמו בטרגדיה בלתי נשכחת

הפטרת פרשת חוקת נקראת בספר שופטים (פרק י"א פסוקים א' - ל"ג), היא מספרת את סיפורו המרתק של יפתח הגלעדי, השופט שכבש את ארץ בני עמון.
 

הקשר בין ההפטרה לפרשה

יפתח שולח שליחים למלך בני עמון ושואל מדוע הוא בא להילחם בישראל ומה הסיבה לסכסוך הזה. מלך בני עמון עונה שהסיבה לסכסוך היא שישראל כבשו את ארצו כאשר יצאו ממצרים, והוא דורש שיחזירו את השטחים הללו בשלום. יפתח עונה ואומר שישראל לא כבשו את ארץ מואב או את ארץ בני עמון במהלך המסע ממצרים.

יפתח מזכיר את ההיסטוריה: כאשר יצאו ישראל ממצרים, הם עברו דרך המדבר ושלחו שליחים למלך אדום בבקשה לעבור דרך ארצו, אך הוא סירב. הם גם שלחו שליחים למלך מואב, אך הוא גם לא הסכים. אז ישראל שלחו שליחים לסיחון מלך האמורי, מלך חשבון, וביקשו לעבור דרך ארצו כדי להגיע למקומם.סיחון לא האמין שישראל רק רוצים לעבור דרך ארצו ואסף את כל עמו כדי להילחם בישראל. ה' נתן את סיחון וכל עמו בידי ישראל, והם הכו אותם וירשו את כל ארצם וגבולם של האמורי.
 

סיפור מההפטרה

יפתח הגלעדי היה שופט בתקופת השופטים והושיע את ישראל מתחת יד בני עמון. שפט את ישראל 6 שנים. היה בן פלגשו של גלעד משבט מנשה.

גלעד נשא שתי נשים: אחת בכתובה וקידושין וילדה לו בנים, ואחת זונה, בלא כתובה וקידושין, והיא ילדה לו את יפתח. אשתו של גלעד הנשואה לו כדת וכדין, ילדה לו בנים וזה הביא אח''כ לשינוי לרעה במעמדו של יפתח בבית אביו. ''ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו'' (יא ב). כשגדלו והתחזקו הציקו לו קמו עליו וגרשוהו מבית אביו ונשלוהו מכל זכויותיו בנחלת האב בצורה אלימה ובלתי חוקית. זקני העיר שידעו על המעשה לא הגיבו כלל ולא התערבו, העלימו עין במתכוין ולכן כשבאו אל יפתח בצר להם, בא אליהם בתרעומת והטיח בהם דברים קשים כדרבנות שכביכול הם שותפים למעשה הפשע של אחיו חורגיו. הרי אחיו נהגו כלפיו שלא כדין וכשורה כי עפ''י דין תורה יש לו דין יורש כמוהם. בתחילה ניסה יפתח להתנגד לאחיו ולא רצה לעזוב את בית אביו מיד, אבל כשראה שנשקפת סכנה לחייו מחזקם ואלימותם נמלט מפניהם וברח על נפשו, ''ויברח יפתח מפני אחיו'' (יא ג). בני אשת יפתח גרשו את יפתח מנחלת אביהם, בטענה שהוא בן פילגש - אח חורג וכן אמו משבט אחר. ''לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה'' (יא ב). יפתח הלך והתישב בארץ טוב - סוסיתא ברמת הגולן ממזרח לים הכנרת. ולמה נקרא שמו טוב? שפטור מן המעשרות.

''ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים'' (יא ג), שדרך אנשים ריקים להתחבר אל ריקנים. 

טבע האנשים הוא, כי כאשר הם צריכים לאדם - אם מפני עושרו אם מפני גבורתו, או שהוא אוחז במשרה מסויימת בתפקיד ממלכתי בכיר וכד' הרי הם מתלקטים סביבו מתרפסים ונכנעים אליו סרים למשמעתו מחניפים לו ומכבדים אותו וכולם משתדלים למצוא חן בעיניו. כל אדם והאינטרס האישי שלו. אולם, ברגע שאדם זה יורד מנכסיו או מתפקידו כבר אינו בגדולתו כמקודם, מיד מתהפכת הקערה על פיה ועושים עצמם כאינם מכירים אותו דור אשר לא ידע את יוסף שוכחים את העשוי להם שוכחים את שבע השנים הטובות את שנות השובע, ופנים חדשות באו לכאן ומפנים אליו עורף. כן היה אצל יפתח שזילזלו בו והבריחוהו בבזיון שלא כדין, אך לבסוף כשהיו צריכים אותו נאלצו לכתת רגליהם לבוא להתרפס לו ולהכנע בפניו להתחנן אליו שישוב אל המחנה. ותמורת כך הבטיחו לו הרים וגבעות והיו מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד מחיר גבוה ביותר עד כדי כך שיהיה שר המלחמה מושל רב וקצין עליהם.

''וישלח ה' את ירֻבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל'' (שמואל א' יב יא), ירובעל - זה גדעון. ולמה נקרא שמו ירובעל? שעשה מריבה עם הבעל. בדן - זה שמשון. ולמה נקרא שמו בדן? שבא משבט דן. יפתח - כמשמעו. ואומר: ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו'' (תהלים צט ו), שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם. לומר לך! ירובעל בדורו כמשה בדורו. בדן בדורו כאהרן בדורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך, שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים (ר''ה כה:).

כאשר בני עמון לחמו בישראל, בקשו זקני גלעד מיפתח שיהיה להם לקצין ושר מלחמה במלחמתם. בהיותו מפקד גדוד הריקים גדוד פעיל ומאורגן והיה עורך פשיטות ומיומן במלחמה. בתחילה סירב יפתח באומרו: ''הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם'' (יא ז), ואם מצאתם אותי כמתאים וראוי מדוע לא באתם קודם לכן להשיבני לבית אבי, ונראה מזה שעדיין האיבה במקומה עומדת. וזה סימן שלא התחרטתם על שהנחתם לגרשני ולא מחיתם באחי בזמנו על כך וכעת באתם מפני הדוחק. לכן אמרו לו: באנו כעת לפייס אותך על עלבון הגירוש. לאחר שכנועים נתפייס ונתרצה להם. תנאו היה שיהיה מעכשיו ראש וקצין, ''אנכי אהיה לכם לראש'' (יא ט).

יפתח התנהג כדיפלומט ממולח ומנוסה וניהל משא ומתן מדיני עם מלך בני עמון בטרם יצא לקרב. ''וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי'' (יא יב) ? הפסוקים מגישים לנו החלפת שדר דיפלומטית. מלך בני עמון השיב שהוא רוצה את ארצו חזרה, ''מארנון ועד היבֹּק ועד הירדן'' (יא יג). בדרך הטבע לא היה ביד ישראל היכולת והכח להוריש את האמורי ומכאן ברור הדבר שמה' הניצחון המוחץ והוא שהוריש את האמורי מפני ישראל, ואתה תרשנו?! וכי סבור אתה לקבל את מה שה' הוריש לעמו? יפתח פונה אל מלך עמון לפי השקפת עולמו האלילית, בשפה המובנת לו ובמושגים המקובלים עליו, להצדקת עמדת ישראל בעיניו. יפתח דוחה בנימוקים מבוססים את טענותיו הבלתי מוצדקות של מלך בני עמון. והשיב שעמ''י לא לקח ממנו מאומה אלא מהאמורי ויש לו דין ודברים עם האמורי ולא עם עמ''י. ''ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו'' (יא כג) ?! והזכירו שאפי' בלק מלך מואב לא ערער על נחלה זו. ואם בלק שהיה בזמנו מלך גבור חיל ונועז השלים עם הכיבוש הישראלי הרי שאתה בודאי אינך צריך כעת לבוא ולערער על ארץ זו. והמקום בידינו 300 שנה מה נזכרת עכשיו, ''ומדוע לא הצלתם בעת ההיא'' (יא כו) ? מלך עמון לא אבה לשמוע. ותהי על יפתח רוח ה', רוח גבורה מה' ואומץ לב. שרתה עליו רוח אלהית שהפיחה בו רוח גבורה עילאית והיא המדרגה הראשונה מדרגת הנבואה, והיא רוה''ק המלוה לשופטי ישראל. ויפתח ניהל עמו קרב והכריעו בקרב, כיתר את המוצבים של בני עמון ופלש לארצם ויתנם ה' ביד יפתח.

נדר יפתח

בטרם יצאו למלחמה ''וידר יפתח נדר לה' ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי: והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה'' (יא לא), ויהי בשובו בשלום מהמלחמה אל ביתו במצפה, ''והנה בתו יוצאת לקראתו בתֻפים ובמחלות'' (יא לד). כפי שהיה נהוג לקבל את פני המנצחים במערכה יצאה גם בתו של יפתח לקבל פני אביה בתופים ובמחולות. יפתח חוזר מהמערכה עטור תהילת ניצחון שניצח בשדה הקרב אולם הפעם אירע דבר בלתי צפוי ושיר התהילה הפך למפח נפש ולתוגה, בהיותו בעיצומה של השמחה התהפך עליו המצב ושמחתו הפכה לאבל ונצחונו לאסון אישי, ומרוב צערו קרע את בגדיו. יש לו בת אחת ויחידה שעדיין לא נישאה לאיש, והוא מצפה בכיליון עיניים להשיאה לבחיר לבה ולראות ממנה דור ישרים מבורך, אך נדרו מבטל את כל תכניותיו לעתיד.

על נדר יפתח הרעימו חז''ל ומתחו ביקורת חריפה וקשה ביותר, ואמרו שלא שאל כהוגן והשיבוהו שלא כהוגן.

היה זה אסון נורא: יפתח הבין שעליו להקריב את ביתו היחידה. "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב'' (יא לה). יפתח היה יכול ללכת אל פינחס להפר את נדרו אך מרוב גאוה וגסות הרוח אמר אני מלך ונגיד ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט - פינחס?! ופינחס מצידו לא הביע את דעתו ליזום את התרתו של יפתח, דבר שהיה מונע את סיומה הטראגי של הפרשה וזה נזקף לחובתו. אמר פינחס: "אני כהן גדול בן כהן גדול, נביא אני והוא צריך אותי ואיך אלך אצל עם הארץ הזה?! בין זה לזה מבין שניהם נספתה ואבדה הנערה אותה עלובה בת יפתח מן העולם". 

אמרה לו בתו: אבי! שמא כתב הקב''ה בתורה שיקריבו לפניו נפשות אדם, נפשות בניהם על המזבח? יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי?! והלא כתוב בתורה: ''אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם'' (ויקרא א ב). מן הבהמה ולא מן בני האדם! אמר לה: בתי! נדרתי, ''והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והעליתיהו עולה'' (יא לא). שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו?! א''ל: והרי יעקב אבינו שנדר ואמר: ''וכל אשר תתן לי עשׂר אעשׂרנו לך'' (בראשית כח כב), ונתן לו הקב''ה י''ב בנים. שמא הקריב לקב''ה אחד מהם?! ולא עוד אלא חנה שאמרה: ''ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה...ונתתיו לה' כל ימי חייו'' (שמואל א' א יא), שמא הקריבה את בנה לפני הקב''ה?! כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה.

כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו: הניחני וארד אצל בית דין - סנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך, הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח להתיר לו את נדרו, שהעלים הקב''ה מהם את ההלכה בעוון אותם ששחט משבט אפרים דם נקיים חפים מפשע, שהיה אומר להם לומר שיבולת והם לא ידעו לבטא את האות ש' והיו אומרים סיבולת והיה שוחטן. אחר הניצחון במלחמה בבני עמון, עלו בני אפרים למלחמה על יפתח בגלעד, בתואנה כי לא קראם לבוא לעזרת ה' בגבורים ולהצטרף למלחמתו בבני עמון. ענה להם יפתח שמלפנים היה קורא להם לבוא לעזרתו ולא באו ולכן כעת לא קראם. במלחמה זו נפלו 42,000 מבני שבט אפרים.

ומפני שלא היה יפתח בן תורה, שהיה רש בתורה אם כן מניין לו לדעת כי יכול לשאול על נדרו ואיבד את בתו.

ושניהם נענשו ונתחייבו בדמיה של הנערה. פינחס נענש שנסתלקה ממנו רוח הקודש - השכינה, זהו שכתוב: ''ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו'' (דה''י א' ט כ), כלומר: לפנים היה ה' עמו, ואח''כ נסתלקה ממנו רוח הקודש, כמ''ש בפסחים (סו:) א''ר יהודה אמר רב: כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.

יפתח נענש בנשילת איברים, שנשרו ממנו איבריו בחייו נתפזרו עצמותיו, בכל מקום שהיה הולך אבר היה נושל ממנו וכל אבר נקבר במקום נפילתו, זהו שכתוב: ''וימת יפתח הגלעדי ויקבר בערי גלעד'' (יב ז), לא נאמר בעיר גלעד בלשון יחיד אלא בערי גלעד לשון רבים.

הפטרת פרשת חוקת

וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח.

וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה.

וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ.

וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב.

וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן.

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם.

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ.

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה.

וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.

וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן

וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן.
כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה.

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ.

וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב.

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי.

וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל.

וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא.

וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן.

וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ.

הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם.

בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא.

וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.

וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו.

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.

וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.

וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ.

וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.