"את עוד תראי": הכוח שמניע אותנו קדימה, בגדול

בהתחלה היתה אחת. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. ואחרי שלוש אלה, עוד אחת, אז כבר היתה לי בראש קבוצה.

כשיש קבוצה קטנה, את כבר יודעת שהיא חלק מקבוצה גדולה.

קצת כמו הנמלה הזו שאת רואה במטבח, ואת מבינה שהיא לא באה לבד, שהיא חלק ממשפחה.

בהתחלה היתה אחת, שסיפרה לי בהתייחסות רטרוספקטיבית אל חייה על מישהי שהיא כל החיים מתכננת להגיד לה יום אחד את הביטוי: "את עוד תראי".

היא התייחסה לדמות אחת שאליה היא כיוונה את המילים האלה.

אחרי שכל כך הרבה בנות, שלא מכירות אחת את השנייה, התנקזו בסיפורן הדומה בתוך הלב שלי, זה, המונח לי כאן משמאל, הבנתי שחייבים לחפש את ההיא הזו, שכולן מפנות אליה את ה-"את עוד תראי" שלהן.

מי היא אותה את? מי היא אותה אחת?

והאם נכון המשפט להיות נאמר גם בזכר? "אתה עוד תראה".

תשובה: כן. ודאי. ברור. בטח. ובגדול.

ועוד בדיקה קטנה לפני שנתחיל, האם גם בנים אוגרים בתוך ההיסטוריה האישיותית שלהם איזה "את עוד תראי", קטן, או "אתה עוד תראה", משלהם?

והתשובה היא כמובן: כן. כן. כן.

מי הן, מי הם, כל האנשים האלה ברחבי הגלובוס, שיום אחד יראו? מה הם צריכים לראות? מיהם כל אלה שהרגיזו כל כך הרבה בנות ובנים במהלך היסטוריה רבת שנים? מה מאפיין את הקבוצה הזו, שכל כך הרבה אנשים רוצים להוכיח לה יכולת, כישרון, נוכחות, עשייה, תוצאות.

איפה אתם, כולכם? חלקכם אפילו לא יודעים עליכם.

הסבר קצרצר: בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יושבים בזיכרונות הילדות חוויות לא נעימות מאנשים שהעליבו, שלא האמינו שיצא מאתנו משהו, שאמרו שאנחנו לא יכולים, שלא ראו את הבפנים.

לכל אחד ואחת מהם, היו הדרכים שלהם להסביר לנו כמה אנחנו לא יכולים ולא שווים.

פעם זו מורה, פעם רב'ה, פעם זו בוסית בראיון קבלה לעבודה, פעם זה משפט שנצרב, אמירה שיירתה חץ והמעיטה יכולת.

כמו שעשה לנו, אז, כעם, עמלק, בדרך, כשהיינו עייפים ויגעים, חסרי בטחון, חסרי אמונה, בעיקר בעצמנו.

אנחנו חיים את אנרגיית ה-"את עוד תראי" שלנו בכל מיני תחומי עשיה בחיים. מקורה של האנרגיה בבאר שלילית, אבל המשכה הפעיל מתבטא לרוב באנרגיית הנעה חיובית.

הכוח שמתפתח עקב "את עוד תראי" יכול להיות בתחום אחד ספציפי, יכול להיות בכמה, יכול להיות מול אנשים שונים, או מול דמות אחת. יהיו לכוח שנים רגועות פחות ושנים רגועות יותר. השנים בהחלט עושות כאן את שלהן.

"את עוד תראי" אינה בהכרח רק נקמנית ומוכיחה, היא בהחלט גם אנרגיה חיובית ומניעה המבקשת, במקרים מסוימים, להחזיר תודה. יש לה עוצמות משלה להגיד את עצמה החוצה. היא דומה קצת לאזור ברגש של ממלכת קנאת הסופרים, רצונות הגשמה עזים, שם היא פעילה.

יש בה רצון להאמין ולנצח. ה"את" האנושית הזו שאליה מופנים כל המראות הפנימיות בעשייה. יכולה להיות גם סבתא טובה שטיפלה בך במסירות ואמרה לך בעצמה כמה את טובה, סבתא שאת רוצה להחזיר לה אהבה בפירות "הנה" מבורכים.

יסוד צמיחה מתוך כאב, זה שם העבודה, והיא נפלאה ומשמחת. יש לנו ממנה בשפע בזמן האחרון, מאז ימי המלחמה, אבל גם הרבה לפניה, מהימים ההם  של גדילתנו. יסוד צמיחה מתוך כאב, היא אחד הדברים הכי יהודיים שיש.

הרגע הזה, שבו אנחנו פוגשים, פנים מול פנים, את אנשי ה-"את עוד תראי" שלנו, הוא רגע מרגש.

לא תמיד אנחנו אומרים להם בפנים כשהמעגל נסגר, לא תמיד אנחנו זועקים בפניהם את ה-"הנה, תראי", שלנו, אבל כן מדמיינים במחשבות שאנחנו כן אומרים.

יש לציין, שחלק מאנשי ה-"את עוד תראי" משמשים עבורנו גם בשירות ה"נעלבים ואינם עולבים" של עצמנו. כי חלק מאתנו, מרוב שלא היה נעים לנו לשמוע את זיכרון חרפתנו ולהשיב, איננו משיבים, גם כשאנחנו כבר ממש ממש גדולים. אנחנו אנשים מנומסים.

מבקשת מכל אחד ואחת מאיתנו, לפחות לדעת על מישהו אחד אצלו בממלכה, שהוא ה"את עוד תראי" שלכם.

ואם אין לכם, בטוחה שרבים מאיתנו יכולים בקלות לעזור, ולהלוות לכם כמה.

את עוד תראי.