סיון רהב מאיר: איך מתמודדים עם פטירה ועם משבר, בפרשה ובחיים?

שלושה מנהיגים הובילו את יציאת מצרים - משה, אהרון ומרים. שניים מהם הולכים לעולמם השבוע בפרשה, והשלישי נענש קשות. איך מתמודדים עם פטירה ועם משבר, בפרשה ובחיים? בואו נצעד עם הפרשה וננסה לברר.

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים

פרשת השבוע, פרשת חוקת, מתחילה במצווה שנקראת "פרה אדומה" ומסבירה איך אדם טמא יכול להיטהר. הסיבה לטומאה היא המגע עם המוות. בתקופת המקדש, כל מי שנגע או היה בקרבת אדם מת, נחשב טמא. המסר ברור: היהדות לא מקדשת את המוות, היא מתרחקת ממנו. אנחנו מקדשים את החיים.

השבוע, ביום רביעי אחר הצהריים, כמה דוגמאות כאלה התרחשו במקביל. נתחיל ב"מאהל הגבורה" של משפחות שכולות בירושלים, שם דיברה רעות בוצחק, אמא של אושרי בוצחק שנפל בעזה. זה היה טקס חגיגי של הכנסת ספר תורה למקום המיוחד הזה, שהמשפחות הקימו ליד הסינמה סיטי, אבל זה גם בדיוק התאריך שבו אושרי היה אמור להתחתן עם רביד. הם כבר שלחו לכולם "סייב דה דייט" חגיגי. והנה, היא לא מובילה אותו הערב לחופה. מול קהל של אלפים, ראיינה אותה הרבנית ימימה מזרחי, ורעות אמרה לה: "הנחמה שלי הערב היא לראות אחרים מתחתנים. זוגות צעירים, ילדים, חיים. אושרי מסתכל עלינו מלמעלה ואומר: אמא, תחייכי. תמשיכו לחיות".

באותה שעה בדיוק, נטע וייס קיבלה באוניברסיטת בר־אילן תואר שני בחינוך, בשם בעלה, אילון וייס מהיישוב פסגות, שלא זכה להגיע למעמד. הוא נפל בקרב בעזה. נטע עלתה לבמה עם שבעת ילדיהם, קיבלה את התעודה של איש החינוך האהוב אילון, ודיברה גם היא על תקווה וערכים והמשכיות.

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן

הפרשה ממשיכה לעסוק בתפר שבין חיים למוות: מרים הנביאה הולכת לעולמה. במשך 40 שנה במדבר ליוותה את העם באר של מים וסיפקה את צורכיהם.

רק עכשיו, אחרי שהיא נפטרה, הם שמים לב שהבאר הזו הייתה קיימת בזכותה, והנה "בארה של מרים" נעלמה. הם מיד כועסים על משה ועל אהרון ודורשים מים. פרשנינו לומדים כאן לקח גדול על הכרת טובה, על הכרת תודה: האם אנחנו יודעים להודות בזמן אמת? לשים לב לחסד ולטוב שיש באנשים כשהם לצידנו, או שאנחנו יודעים רק לשים לב לחוסר, כשאנשים טובים ודברים טובים הולכים מעמנו?

ובאותו הזמן ממש, ביום רביעי אחר הצהריים, קיבלנו שיעור בהכרת תודה. זה קרה בהספד שנשא הבן הבכור מתן, בהלוויה של בני הזוג נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל שברמת הגולן. שני אנשים שרובנו לא הכרנו, אבל ראינו את התמונה ופשוט אהבנו אותם, בלי להכיר. "כמה ישראלים מתוקים יש פה, ולמה נדמה לי שרק הלא־מתוקים קולניים יותר", כתבה מישהי מתחת לתמונתם.

הבן שלהם, מתן, נתן נאום צלול של הודיה, על העבר וגם על מה שעוזר לו בהווה. כמה עוצמה יש בנער צעיר, שתהום כזו נפערת לרגליו, והוא לא נופל: "תודה לכם, אמא ואבא, על החיים הכי טובים שיש. אתם האנשים הכי מדהימים, היינו המשפחה הכי מצחיקה ושמחה. לימדתם אותי כל כך הרבה דברים שהיום אני חזק מהם. בטוח שאתם יושבים למעלה ואומרים: 'וואו, איזה משפחה יש לנו'. אני תמיד אזכור שברנס זה מותג.

"אנחנו לא לבד, ובכל פעם שאומרים שהשאירו אותנו יתומים - זה לא נכון. יש לנו משפחה וחברים, הם מקיפים אותנו. עכשיו יש לי אחריות לשמור על האחים שלי. אבא ואמא נתנו לי את הכבוד הזה. אני מוכן לקבל את זה עלי ויש אנשים שיעזרו לי תמיד. תודה לכולם על כל הדאגה".

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים

זה לא פסוק טכני שמתאר איך משה הכה בסלע, זה פסוק יסודי שחושף סוד גדול: זו הסיבה שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל. הוא הכה את הסלע ולא דיבר אליו.

אבל הדור החדש, הדור שנכנס לארץ, צריך חינוך מסוג אחר. לא מכות אלא דיבורים. לא בכוח אלא בשכל ובלב. זה מסר עוצמתי להורים, למורים וגם לפוליטיקאים וליחסים בינינו, בתוך החברה הישראלית. צריך שכנוע פנימי ולא כפייה חיצונית. צריך דיבורים טובים ומשכנעים, ביחד. ככה נכנסים לארץ.

וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

העם נפרד ממרים הנביאה, עומד להיפרד ממשה רבנו והנה גם אהרון הכהן נפטר, והכל באותה הפרשה. קודם כל, יש מקום לאבל, בוודאי על דמויות כל כך אהובות ויקרות. הפרשה מתארת 30 יום של אבל לאומי משותף על אהרון. אבל הסיפור גדול מכולנו.

הפסוקים ממשיכים לתאר מלחמות וניצחונות וגם שירה משותפת, עד לפסוק האחרון של הפרשה: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. הפרשה מסתיימת כך. מתוך כל הטלטלות והשינויים, המסע ממשיך, החיים ממשיכים. גם שלנו.

המוהל הלל מייזלס כתב לי השבוע כך: "תשעה חודשים למלחמה ולחטופים. אותם תשעה חודשים בדיוק היו גם חודשי ההיריון של ארבע (!) הבריתות שזכיתי לערוך השבוע, יום אחרי יום. יצאתי עם המון תקווה. פגשתי הורים שהביאו חיים ואור לעולם דווקא כשמסביב חווינו אובדן וחושך. פגשתי זוגות שניסו וזכו לבסוף, ויודעים שזה לא מובן מאליו. פגשתי אמא שנשאה את ההיריון כשהבעל היה בעזה. ופגשתי ארבעה תינוקות חדשים בעם ישראל, שקיבלו שמות מופלאים: כפיר עמיעד - איזו עוצמה. נטע ראובן - על שם הסבא ראובן שהיה נטוע חזק באדמת העוטף שבדרום. פלג - כי אנחנו 'כעץ שתול על פלגי מים', כפי שנכתב בספר תהילים. וחגי - בעקבות הנביא שניבא את חזרת עם ישראל לארצו. מזל טוב, וכמו שאומרים בברית: 'בדמייך חיי'".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".