הנבואה השקרית שהפילה אלפי יהודים: מי היה דוד אלרואי?

בשנת 1150 בערך, ד' אלפים תתק"כ, הופיע בקהילות ישראל שבאזרבייג'ן אדם מרשים וכריזמטי, בקי בתורה ובחכמה, הוא הציג את עצמו בשם דוד אלרואי, וטען כי הוא המשיח. יהודי אזרבייג'ן היו בעיקר כפריים המרוחקים ממרכזי היהדות הגדולים, ולכן הרבה אנשים תמימים נתפתו אחריו. הם התקבצו סביבו, והוא עודד אותם למרוד בחליפות העבאסית ששלטה אז בכל האזור, ולעלות אחריו לירושלים. למזלם של אותם יהודים, השלטונות זיהו את הסיכון, וגרשו אותו מן המחוז.

אלרואי נולד בבגדד, בשם מנחם אלרואי. הוא למד תורה בישיבות בבל המפורסמות, היה תלמידו של ראש הגולה ובהמשך גם למד בישיבת גאון יעקב שבארץ ישראל, אצל רבי עלי, ראש הישיבה. הידע והכישרון שלו גרמו לו לזחיחות הדעת, והוא דמיין שהוא יכול לגאול את ישראל, ולהביס את הממלכה העבאסית ששלטה במזרח כולו. הוא החליף את שמו באופן סמלי לדוד, כשמו של דוד המלך, ויצא למסע הגאולה שלו... על דגלו הוא חרת את הסמל שנקרא כיום "מגן דוד", ויש סבורים כי הוא הראשון שהשתמש בו.

אלרואי המשיך להסתובב בבבל ולהטיף למרד, ולכן הסולטן ציווה לכלוא אותו בכלא שמור ומבוצר. אך ראה זה פלא, אלרואי הצליח לברוח מן הכלא, והמשיך להסתובב חפשי. חסידיו אמרו שהיה זה בכוחות רוחניים מיוחדים. מתנגדיו אמרו שהיה זה על ידי כישוף וכוחות טומאה. כך או כך גדלה השפעתו, עד שזרועות השלטון הצליחו להגות אותו מן המסילה בדרך מתוחכמת: סוכן שליח נפגש עמו, שתה עמו יין עד שהשתכר, ולאחר מכן הרגו וברח. הסולטן עדיין כעס על היהודים, כי לא ראה שהם מתנגדים לו, ולכן הטיל עליהם מס גדול.

אך כדרכם של משיחי שקר, המוות הוא לא בהכרח סוף הסיפור. חסידיו המשיכו לחכות להתגלותו ולגאולה על ידו. יתירה מכך, נוכלים הצליחו לתעתע ולשטות בחסידיו השוטים, כפי שמספר סופר בן הזמן: "ובזמן שהגיעו השמועות אודותיו לבגדאד, נתוועדו שני רמאים, אנשים זקנים, וכתבו איגרות בשם מנחם ליהודי בגדאד, לבשר להם את הגאולה, אשר אליה הם מחכים מני אז, וקבעו לילה אחד אשר בו יעופו כולם לירושלים. ויהודי בגדאד, האמינו באמיתת שני האנשים האלה. ונשיהם הביאו להם את העושר שלהן וכלי נזמיהן, כדי שייתנו מהם לכל מי שיהיה ראוי בעיניהם, ובאופן הזה נדבו היהודים חלק הגון מרכושם.

"גם הכינו להם מלבושים ירוקים והתאספו על הגגות אותו לילה, כדי לחכות למלאכים שיישאום בכנפיהם לירושלים, והאמהות שהיו להן תינוקות להניקם חששו בבכי, אולי יעופו הן קודם ילדיהן או ילדיהן לפניהן, ועל ידי איחור המזון ימותו הילדים".

"כל הלילה ניסו היהודים לעוף, עד שהאיר השחר. ואז נתברר להם שנתעו ושנעשו לצחוק... היהודים לא חפצו לעשות את הדבר פומבי. אולם קראו לשנה הזאת בשם 'שנת המעוף'...".

כמו בעוד הרבה הזדמנויות בהיסטוריה, יש להיזהר מאד ממשיחיות שקר. שתחילתה תקווה, וסופה אסון.