אנחנו לא מגבילים את החיים – אנחנו נותנים להם ערך

על אף חשיבותן הרבה של הכוונות, מי שבוחר בחיים על פי התורה צריך בהכרח לחולל שינויים גם במעשיו, כגון להאיר פנים לאנשים, לעזור למי שנמצא בקשיים, לחולל שינוי בתפריט שלו, לחדול מכמה פעולות בשבת, להתנהג ביתר כבוד, לנהוג בנימוס ליד השולחן ועוד אין-ספור פרטים. כאשר הוא יחולל את השינויים האלה, לכל מעשה שלו תהיה משמעות, ולכן הוא ירגיש טעם מיוחד בדרך החיים החדשה שבחר, ואז גם אם הוא מוותר על אכילת מאכלים מסוימים – לא תחסר לו הנאה. להפך, הוא ידע להעריך טוב יותר את ההנאות שהעולם מציע לו.

משום כך, התועלת הגדולה ביותר שמרוויח מי שמתחיל לחיות בהתאם לתוכנית האלוקית, היא העובדה שהוא מתחיל להעריך את חייו.

אדם רגיל שרואה אדם ירא שמיים עלול לטעות ולחשוב שחייו של ירא השמיים מוגבלים מאוד וממילא גם עצובים, שהרי לא כל דבר הוא אוכל, הוא אינו נוסע בשבת, הוא לומד בשעות שאחרים מבלים ומדיר רגליו ממקומות בילוי כגון דיסקוטקים. זו טעות, כי התורה אינה אוסף חוקי איסור. מטרתה אינה להגביל את החיים, אלא להפך – ללמד את האנשים להעריך את החיים לפרטי פרטיהם.

די להתחיל ללמוד תורה כדי להבחין בכך. די לקרוא את ההלכות הראשונות ב"שולחן ערוך", ספר הלכה מקובל מאוד בימינו, שמנחות אותנו בעניין ההתנהגות האידיאלית של האדם ברגע שהוא מתעורר בבוקר:

"יתגבר כארי לעבודת הבורא". לא להתעצל בעת הקימה. החוק הראשון הזה מצביע על חובתנו לאהוב את החיים. מי אוהב את החיים יותר – מי שמתעורר מיד ובחשק, או מי שרוצה לבלות בשינה מספר שעות בלתי מוגבל? אין ספק שהראשון אוהב יותר את החיים! כי השינה היא הפך החיים, וכל חשיבותה בהיותה משרתת את שעות העֵרוּת.

ואולם לפני הקימה צריכים לשוחח עם אלוקים – אני בפירוש אומר "לשוחח", כי לא מדובר רק בקריאת תפילה. חייבים להיות מודעים לעובדה שאלוקים נוכח באותו רגע ושומע אותך אומר: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". האם כבר הזדמן לך לחוש כמה מרגש להיפתח למישהו שעשה לך טובה? להודות לו מעומק נשמתך בשיא הכנות האפשרית? מעטים הרגישו זאת באמת. זהו רגש מיוחד, צורך נשמתנו, המודחק פעמים רבות בגלל השגרה, המסתירה את פלאי החיים. את הרגעים הראשונים שלנו בכל יום אנו מקדישים להודיה להשם על שהתעוררנו. זה לא קרה מפני שזו חובתו או מפני שהיינו ראויים לזה, אלא בגלל טובו האין-סופי. אולי לא היינו ראויים להתעורר היום, מפני שאתמול נתן לנו האלוקים את החיים במתנה, ולא עשינו בה שימוש נכון? מדוע אפוא אנו מקבלים הזדמנות נוספת? כי אלוקים רחמן וסבלן. בשיחת הבוקר הזאת אנו אומרים "רבה אמונתך", מכיוון שהוא מאמין בנו אף אם איננו עושים מאומה כדי לזכות באמונו, שכן הוא מכיר את יכולתנו האמיתית.

הצעד הבא הוא: לשטוף את ידינו באופן מיוחד, כדי שהיעדר החיים (הטומאה) שהיה בנו בשעת השינה יֵצא מאיתנו. פעולה דומה אנו עושים לאחר שאנו יוצאים מהשירותים ומסלקים את כל מה שכבר אינו נחוץ לגופנו ולמשימת חיינו, ולאחר מכן, שוב אנו מדברים עם האלוקים, בברכה המתאימה למי שפינה מגופו את הפסולת: "ברוך אתה, השם אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה השם, רופא כל בשר ומפליא לעשות". כאן אנו מודים בשבריריות האדם ומודים בעובדה שהקיום שלנו כולו נתון בידי האלוקים.

כך, כבר ברגעי היממה הראשונים, אדם ירא שמיים מעריך את חייו ומתרגש מהם. תאר לך אפוא מה קורה בהמשך היום! מה יאמר אדם זה על כל החיים הנפרשים לפניו!

שמירה על הייחודיות

לכל אדם תוכנית אישית בעולם, ובכל זאת התורה אחת ויחידה היא, ומצוותיה מחייבות את כולם. אין אדם עלי אדמות שמותר לו לגנוב. גם חוקי הכשרות אחידים לכל היהודים, בלא הבדל בין גבר לאישה, בין צעיר למבוגר, או בין מי שמשימת חייו היא להיות רב גדול או מי שנועד להיות איש עסקים. לאור זאת נשאלת שאלה: מדוע לא יצר האלוקים חוקים שונים-ייחודיים לכל אדם, בהתאם לייחודיותו של כל אחד ואחד?

כדי להשיב על כך יש להבין שלמרות היות התורה אחת – היא מאפשרת לכל אדם לשמור על ייחודיותו. היא מורה לנו באופן כללי לאהוב את הזולת ולא להרע לו, אבל הדרך שבה נקיים את המצווה הזאת – ייחודית לכל אחד. כולם יכולים לחייך לאדם שזקוק לאהבה, אבל רק אתה תחייך את החיוך שלך, השונה מאוד מחיוכם של האחרים. דוגמה אחרת: כשאתה הולך לבית הכנסת אתה רואה שכולם מתפללים באופן דומה – בהתאם להלכה: בעמידה, ברגליים צמודות, בקול חלש וכשגופם פונה לכיוון מסוים. ואולם בתוך כל אחד מהם עוברת חוויה שונה: האחד שמח, השני מודה על זכות שקיבל, האחר מקווה לשיפור מצבו, הבא עוד מנסה להבין מדוע אירוע מסוים התרחש בחייו, ובו בזמן מאמין שאלוקים עשה זאת ולטובה, וכן הלאה. גם בזמן הלימוד, כל אחד יכול לפרש אחרת את לימודו. אף שהתלמוד עצמו אינו משתנה, מחלוקות חכמים הן חלק בלתי נפרד ממנו.

בעצם, אלוקים רק מכתיב את הדרך שבה צריכים ללכת, אבל האופן שבו ילך בה כל אדם – ייחודי לכל אחד ואחד.

היות שהאלוקים אחד והאמת שלו אחת, ברור שמה שנכון אינו משתנה מאיש לרעהו. לכן, כאשר כל היהודים יקיימו את התורה ביחד, באחידות, תוך שמירה על האינדיבידואליות – הנוכחות האלוקית ואחידותה יהיו ברורות מאליהן בעולם, ואילו אם כל אחד יפעל כרצונו, ייראה כאילו אין סמכות ומטרה מרכזית בעולם.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.