האם נמצאו עשרת השבטים? סיפורו המרתק של אברהם אלבועפיה

סרגוסה, ספרד. השנה: 1260, ה' אלפים כ"א. שמועות מתפתחות בקהילה היהודית בנוגע לארץ ישראל: הארץ, שנשלטה זה יותר מאלף שנים בידי נוצרים ומוסלמים, נופלת בידי שבט חדש ולא ידוע שהגיע מן המזרח, מהרי לחלח וחבור!

צעיר חולמני ומהורהר, שישב בקצה בית המדרש, שמע את הדברים ואור ניצת בעיניו. אלו הם ודאי עשרת השבטים, כובשים הם את הארץ כדי להחזירה לנו! שמו היה אברהם אלבועפיה, אמר ועשה: נסע לארץ ישראל.

באותם ימים אכן שבט לא ידוע מן המזרח כבש את הארץ. היו אלו המונגולים, תחת קיסרותו של ג'ינג'יס חאן, בן השבט האלמוני שהצליח לאחד את כל שבטי מונגוליה תחתיו, לא בלי השלטת חוקים אכזריים. לפי האגדה הרג במו ידיו מאות אנשים, כולל אחיו הגדול. מבני עשרת השבטים, יש להניח, הוא לא היה... אבל האגדות פיארו אותו ככובש גדול, ואברהם אלבועפיה היה נחוש לתהות על קנקנו של אותו שבט לוחם עז נפש, ולגלות את מקומם של עשרת השבטים, שכאשר יתגלה – כידוע, תבוא הגאולה.

שבועות ארוכים היטלטלה האונייה, שיצאה מנמל ברצלונה, עד שעגנה בחופי עכו בחודש אלול של אותה שנה. אברהם יצא נרגש אל ארץ הקודש, אך תחושה מוזרה אפפה אותו. בקצה האופק הוא ראה אבוקות עשן, פרשים דוהרים חצו את השדות מדי פעם. מלחמה בארץ. אולי בקטלוניה ניתן היה לדמיין את המלחמה כאירוע נהדר, אבל במציאות, מלחמה היא דבר רע ובלתי נסבל. אין תחבורה, אין אוכל, אי אפשר לסמוך על אף אחד, עגלות עם גופות של חיילים עוברות בתווך. אין כניסה לאזרחים זרים.

בדיוק באותו הזמן התחולל קרב מכריע בארץ ישראל, קרב עין ג'אלות. ביום שישי, 3 בספטמבר 1260, המונגולים הגיעו מצפון. המצביא האכזרי הולגו חאן כבש את צידון וטבח את כל תושביה, חלף ליד עכו בסערה, והתמקם בעמק. מולו עלה ממצרים הסולטן הממלוכי קוטוז עם 15,00 פרשים. הוא עבר דרך עזה,  והשמיד את חיל המצב המונגולי. עכו היתה עדיין בשליטה צלבנית, אבל הצלבנים החליטו שאינם מתערבים, מפחד שמא הצד השני ינצח ויבולע להם. כך עמדו תושבי עכו וצפו באימה בקרב האדיר המתחולל בלב ארץ ישראל.

המונגולים סטו מזרחה אל עמק בית שאן, שם נאספו ליד מעיין חרוד (עין ג'אלות). אולי הם רצו לוודא שברשותם יהיה מקור מים, אבל זו היתה טעות חמורה, למי שאינו מכיר את ארץ ישראל. הממלוכים שעטו על החוף עד עכו, ומעכו ירדו לכיוון העמק. הם ניצבו בהמוניהם על הר הגלבוע, האוויר הצח רענן אותם, ואילו המונגולים היו לכודים בעמק המהביל והחם. השמש עמדה מאחורי ראשיהם של הממלוכים, והמונגולים לא ראו דבר. הממלוכים הסתערו מן ההר בשאגות, והמונגולים נטבחו. היה זה הסוף של שלטון המונגולים בארץ ישראל.

על אברהם אלבועפיה, כמו על שאר הנוסעים, נאסר לצאת מן הנמל, אבל תוך כדי השבת הגיעו אליו שמועות על המאורעות ההירואיים. מיד אחרי השבת הוא הועלה על אניה שיוצאת בחזרה לספרד. את עשרת השבטים הוא לא מצא, אבל הוא פיתח כמיהה עזה לגאולה, ולהביא אותה בכל מחיר. הוא עזב את לימוד הפילוסופיה, והחל ללמוד קבלה מרבי ברוך התוגרמי. הוא השתקע בספר יצירה וכתב עליו פירושים שונים. וכך, אחרי עשר שנים, בשנת 1270, הוא הרגיש שמפעמת בו רוח נבואה. הוא החל לכתוב עשרות ספרים המכילים חשבונות מסובכים, רעיונות קבליים וגימטריות. הקולות שבראשו אמרו לו כי עליו להיפגש עם האפיפיור, כדי לסכם איתו את פרטי גאולת ישראל... הוא נדד באירופה עד שקיבץ לו חסידים רבים, והתדפק בשערי הוותיקן ברומא, שם נאמר לו כי האפיפיור ניקולאוס השלישי נמצא בנופש בסוריאנו, ואם יהין להתקרב לאתר הנופש שלו – הוא יישרף כדין ממרה פי הכנסייה.

אלבועפיה לא נבהל. הוא נסע עם חסידיו לסוריאנו, והנה באותו לילה מת האפיפיור. אלבועפיה וחסידיו ראו זאת כסימן משמים. הם הכריזו עליו כמשיח ונביא. חכמי הדור הריצו אגרות אל גדול הדור, רבי שלמה מברצלונה, הרשב"א, שיורה כיצד לנהוג בו. הרשב"א השיב כי אף על פי שבדבריו יש חידושים מעניינים, הרי הם מעורבבים עם כזבים, ואינו לא משיח ולא נביא, יש להרחיק אותו מהחברה, כדי שלא ימיט אסון על ראש הקהילה היהודית בספרד. רוב ככל היהודים בספרד צייתו לדברי הרשב"א ודחו את אלבועפיה. הוא היגר לאי נידח ושם חי עד לפטירתו, בלי לגרום יותר מדי נזק.