כבר 9 חודשים שאין לי בית

אין לי בית.

כלומר, אני לא הומלסית, פיזית אני מתגוררת במבנה עם 4 קירות.

אבל הבית שבלב, הבית שבו גידלנו 4 ילדים.

הבית ריק.

ב-8 באוקטובר קיבלנו הודעה, שעקב המצב כדאי לנו להדרים ל"כמה ימים". היישוב שלנו בצפון פונה, הקהילה שלנו התפזרה ברחבי הארץ, ואנחנו, משפחה של 6 נפשות, ארזנו מזוודה עם מעט בגדים ונסענו להורים שלי במרכז.

גרנו בדירה של 3.5 חדרים עם הורים מבוגרים שעשו איתנו חסד. נרדמנו על מזרונים מתנפחים, שהתפנצ'רו כל שבועיים בערך. נאלצנו לקנות הכול מחדש – החל מבגדים, מוצרי טואלטיקה, נעליים ואפילו מוצרי ריהוט לתינוקות- וכל זה כששנינו לא עובדים. התרגלנו לשמוע אזעקות, לרוץ לממ"ד ולנסות להרגיע את הילדים, וגם את עצמנו.

באיזשהו שלב החלטנו לחזור לגליל ליישוב לא מפונה, כי הילדים היו צריכים את מסגרות החינוך שלהם, גם אם הן לא עבדו במתכונת רגילה (כן, הילדים למדו רק 3 שעות ביום). שכרנו דירה ורכשנו שוב את כל מה שצריך בשביל לבנות את חיינו מחדש.

"כמה ימים", הם אמרו לנו... כמה ימים שהפכו ל-9 חודשים של טלטלה נפשית, התקפי חרדה, רעשים בלתי פוסקים של מטוסי קרב שמרחפים מעלינו, קולות של פיצוצי רקטות, או במקרה הטוב של כיפת ברזל, וכל זה לגמרי לבד, ביישוב שאנחנו לא מכירים בו נפש חיה.

המלחמה בצפון קיימת, חיה ובועטת. החיים פה לא רגילים בעליל. הטראומה שלנו מורגשת, ותהיה מורגשת עוד שנים רבות.

לעומת זאת, חלק מהחברים שלנו במרכז הארץ חיים את חייהם כרגיל. הולכים לעבודה, לבתי הספר, לחוגים, לגנים, לבריכה ולגינות השעשועים. הם לא מתלבטים אם לשלוח את הילדים למסגרות כי חיסלו אתמול איזה בכיר בחיזבאללה. הם לא מפסידים ימי עבודה כי הילדים לא רוצים ללכת לבית הספר מרוב הלחץ. הם לא רועדים מכל טריקת דלת. הם לא שומעים צרורות של כדורים ומחכים להודעת וואטסאפ שתבשר ש"הירי תקין". הם לא יושבים בארוחת בוקר ושומעים את זיקוקי יום העצמאות באמצע יולי. הם לא נשארים בבית כי העולם בחוץ נהיה מפחיד מדי. הם לא. הם חיים כרגיל.

לפני שבוע נהרגו נועה וניר ברנס הי"ד, זוג הורים לשלושה ילדים מתבגרים, מפגיעה ישירה של רקטה בגולן. בכל זמן אחר, זו הייתה סיבה למלחמה. היום, הטלוויזיה ממשיכה לשדר כרגיל את המרוץ למיליון. כל הגליל המדהים שלנו עולה בלהבות, והעולם כמנהגו נוהג. כנראה שדין הצפון לא כדין תל אביב. 

אז בבקשה, כשאתם חיים את השגרה שלכם, ושותים את הקפה שלכם, ומתלוננים על הניקיונות של פסח או על ארוחת החג בשבועות, זכרו שיש אנשים שבחצר שלהם יש עדיין סוכה. זכרו שיש 100 אלף תושבים שעדיין לא יכולים לחזור לבתים שלהם, לנקות אותם ולטעום אוכל של בית. זכרו שמדינת ישראל היא לא רק מחדרה לגדרה, וחיינו חשובים לא פחות. זכרו שיש אותנו – תושבים  שהחיים שלהם נמצאים במצב המתנה כבר 9 חודשים ללא שום צפי לסיום המלחמה.

זכרו אותנו. אנחנו שומרים על הגליל היפה. אנחנו מהווים רצועת ביטחון אנושית. ואנחנו לא מתכוונים לעזוב. רק תראו לנו שאתם איתנו כדי שיהיה לנו חשק לחזור.