איך מגיעים לענווה? מתפללים, ומכירים את מקומנו

יצר הרע עשוי מאש ואנחנו בשר ודם, ואם לא שהבורא יתברך יעזור לנו כנגדו, לא נוכל לו (עיין קידושין ל ע"ב). ואם תשאלו איך הקב"ה יתערב בבחירה החופשית שלנו – התשובה היא שהוא יתברך ישלח לנו שליחים נאמנים, שילמדו אותנו את הדרך שבה נגיע למידה נפלאה זו, ובנוסף ייתן בלבנו רעיונות איך להתגבר על מידת הכעס והגאווה. ופעמים שידאג הבורא יתברך לשלוח לנו תזכורת, שבעזרתה נבין את מקומנו.

כשם שאנחנו מתפללים בכל יום על הפרנסה ועל הרפואה ועל החכמה, כך צריכים להתפלל על הענווה, כי היא השורש של מידת השמחה שמביאה את האדם לפסגת האושר.

הכר את מקומך

הרמב"ן כותב באיגרתו לבנו: "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו, ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".

משה רבנו ע"ה היה עניו יותר מכל בני דורו, כמו שהזכרנו בעבר. ונשאלת השאלה, מה היה חושב משה רבנו בלבו, כשהיה רואה את דתן ואבירם הרשעים, שהם טובים יותר ממנו? האם זו ענווה, לחשוב הפוך מההיגיון?

וראיתי בספר "מכתב מאליהו", שכתב שמשה רבנו הרגיש שדתן ואבירם טובים יותר ממנו בבחינה מסוימת, וזאת משתי סיבות: האחת - יכול להיות, אמר משה בלבו, שאם אני הייתי מקבל נשמות כמו שלהם, וגדל בסביבה כמו שהם גדלו, אזי הייתי גרוע יותר מהם במעשי. והשנייה – שהאדם נמדד אצל הבורא יתברך לא לפי הצלחות וכישלונות, אלא לפי ניצול הפוטנציאל שלו, ולכן אמר משה רבנו לעצמו, אני, שקיבלתי נשמה גבוהה מאוד, הדרישה של הקב"ה כלפי אדירה, ואולי אני עדיין לא עומד בציפיות הבורא יתברך. ואילו דתן ואבירם נולדו עם נשמה נמוכה, והם בעצם מנצלים את המקסימום יכולת שלהם, אל מול היצר הרע הגדול שיש להם.