איך שומרים על אורח חיים יציב, כשנמצאים במסע במדבר?

"לא יודעת למה זה קורה לי", אומרת לי יפעת, "יצאתי מהארץ לגמרי אחרת". לא קשה לראות עליה עד כמה זה כואב לה.

היא מראה לי תמונה שלה כשרק התחילה את הטיול הגדול. אין ספק שהיא נראית כיום שונה לגמרי. אנחנו רואים את זה הרבה, את השינוי שהחבר'ה עוברים פה.

שינויים זה טוב, וגם לעבור תהליכים זה מצוין. במיוחד כשאתה באמצע מסע שמטבע הדברים גם משפיע על הנפש. אבל אם אתה מרגיש שאתה מאבד את הזהות שלך והופך למישהו אחר לגמרי? זה כבר פחות בריא.

בחומש במדבר, שאנחנו קוראים עכשיו, מסופר לא מעט על איך מתנהל יהודי כשהוא נמצא במסע.

מה שתפס אותי הכי הרבה הוא אורח החיים היציב שאפשר לקיים – גם אם אתה לא נמצא בבית הטבעי שלך. התורה מתארת לנו כיצד התנהלו המסעות של עם ישראל במדבר, ואיך הוקם המשכן בכל מקום שבו חנו בני ישראל.

היו שם כללים ברורים: איך ללכת, עם מי ללכת, היכן לחנות, מתי לצאת שוב למסע ובאיזה אופן...

וכל זה היה במדבר. בלב השממה.

כשאנחנו מספרים את הפרשה הזו בבית חב"ד, זה תמיד מעניין כל כך את החבר'ה: איך הם הצליחו? הרי לפעמים במסע זה ממש קשה... "לפעמים אתה רק רוצה לזרוק את הכל ולהיות כמו כל שאר המטיילים מרחבי העולם", הם אומרים. זה באמת רצון טבעי. "איך עושים את זה?".

אנחנן מספרים להם על מה שהרבי מלובביץ' לימד אותנו השליחים: לקחת איתנו את אש התנור המחממת לכל מקום שאנחנו נמצאים בו! שלא נתקרר, חלילה...

הרי לכולם זה יכול לקרות.

כשיצאנו לשליחות, חזקי ואני הבטחנו לעצמנו להיות צב. צב שלוקח לכל מקום את הבית על הגב שלו. לקחת איתנו את הערכים, כללי ההתנהגות והאופי. ככה שום דבר לא משתנה, גם כשאתה נמצא רחוק כל כך מהבית...

אני מספרת את זה עכשיו ליפעת, בחורה שהיא כולה טוהר. היא נאנחת עמוקות ומיישרת את גבה.

"צב, את אומרת?", היא מחייכת. "יודעת מה, חני? לא יזיק לי קצת שריון", היא צוחקת. "ובית, להיכנס אליו מידי פעם", היא אומרת ומושיטה לי את היד.