את גיבורה! כן, את. וגם את. גיבורה. את יודעת את זה?

ידעת את זה?

בחודש האחרון אני שומעת מילה אחת שחוזרת על עצמה, שנאמרת לי: "גיבורה".

זו מילה שלא שמעתי אף פעם בהקשר אלי, ופתאום אני שומעת אותה מכל כיוון, מחברות, ממשפחה ומאנשי מקצוע שמלווים אותי בכמה התמודדויות שאני מתמודדת איתן כרגע.

מעולם לא ראיתי את עצמי כגיבורה, וכנראה גם אחרים לא.

המחמאות שאמרו לי או שאמרתי על עצמי היו בכיוון של: חזקה, קמה על הרגליים, שורדת, נלחמת, מתאבדת על מטרות חשובות, פייטרית, בולדוזר.

גיבורה?

לא.

כשאני חושבת על זה עכשיו, למה דווקא ההתמודדות הספציפית הזו גורמת לכולם להחמיא לי פתאום, נראה לי שזה משום שהפעם זו התמודדות שאפשר לראות אותה. זה לא חייב להיות משהו פיזי או משהו שקשור אלי בהכרח. זה יכול להיות קשור לאחד הילדים שלי, למשל. וזה יכול להיות משהו ששומעים אותו, ולאו דווקא רואים אותו, שהיא גלויה.

יש דברים, נניח, נישואים גרועים, שאם אף אחד לא מעורב או יודע על כך, אז אף אחד לא יחשוב על האישה/הגבר שהם גיבורים. הם פשוט סתם אנשים, כמו כולם.

כך לגבי התמודדות כלכלית מורכבת, או סיבוך רפואי שאף אחד לא יודע עליו ואין לו סימנים חיצוניים.

אבל ילד מיוחד, נכות שקרתה באמצע החיים, אובדן של ילד, לא עלינו, הן התמודדויות נראות וגלויות, וקל לנו להיות אמפתיים יותר ולהושיט יד לעזרה.

בטיפול השבועי שלי, כשהמשכתי לטחון התמודדות מסוימת שממלאת את כל כולי בחודשים האחרונים, המטפלת, שלא מרבה לדבר, אמרה לי: "את ממש גיבורה".

"אני לא" עניתי לה והמשכתי לומר את מה שאמרתי לכל אלו שקראו לי בשם הזה לאחרונה. "גיבור בעיני הוא מי שנכנס אל תוך קו האש, מבחירה, כשהוא יכול היה להימנע. בואי ניקח את המלחמה. גיבור, בעיניי, הם כל אלו ששמעו מה קורה, לקחו את עצמם, עזבו בית, משפחה, מקום בטוח, ונכנסו במלוא מובן המילה תחת האש כדי להציל כמה שיותר בני אדם. אבל כל האזרחים שהופתעו בביתם כשמחבלים פרצו לתוך ביתם הם לא גיבורים, הם שורדים. הם לא בחרו להיכנס אל הסכנה. הם הוכרחו להיות בה".

היא חשבה רגע.

"אני מבינה את מה שאת אומרת. את מתכוונת לזה שגיבור הוא מישהו שעשה מעשה אקטיבי מיוזמתו...".

"נכון".

"ואחרי שפגעו באזרחים, ואחרי שנחטפו בני משפחותיהם, והם נאבקים לשמור על שפיות ועל איזושהי שגרה, איך זה בעיניך?".

פתאום הבנתי.

"את בעצם אומרת", החזרתי לה בשפת השיקוף של אנשי מקצוע, "שבעינייך להיות גיבור זה איך האדם מתמודד אחרי המכה...".

"נכון".

שתקתי רגע. עיכלתי.

"אז אם כך, אני גיבורה. מאד. לא חשבתי על זה ככה עד עכשיו, כי מבחינתי עד עכשיו אין אופציה אחרת חוץ מלבחור איך להתמודד עם המציאות, על זה אני הרי מדברת כל הזמן, כותבת, מלמדת... ולכן לא הגדרתי את אופן ההתמודדות עם ההתמודדות כגבורה, אבל עכשיו, אני מבינה שכן, נכפתה עלי התמודדות לא פשוטה, והאופן בו אני מתמודדת איתה, היא היא זו שראויה לתואר 'גיבורה'".

היא הנהנה בראשה.

יצאתי מהטיפול, עדיין מהרהרת.

אם להיות גיבורה זה גם לבחור איך להתמודד עם המציאות הבלתי רצויה שנכפתה עלינו, אז נראה לי שכולנו גיבורות.

רובנו לא מוותרות, קמות על הרגליים, וממשיכות.

ממשיכות לתפקד (גם אם פחות מתמיד).

ממשיכות לעבוד (גם אם זה פחות מהסטנדרט שאליו הרגלתי את הבוס או את הלקוחות).

ממשיכות לגדל ילדים (גם אם זה עם פחות סבלנות ופניות).

ממשיכות לבשל, לאפות, ולכל הפחות, לדאוג לאוכל עבור בני הבית (גם אם בחלק גדול מהימים אוכלים אוכל מזין פחות ותעשייתי יותר).

ממשיכות להתניע את גלגל החיים (גם אם הגלגל צולע).

* * *

האם חשבת פעם על זה, שאת גיבורה?

וכשאת חושבת על זה עכשיו, ומבינה שאת גם גיבורה, איך זה משנה את ההרגשה שלך? את ההתמודדות שלך? את ההתמודדות עם ההתמודדות שלך?

כותבת לך וכותבת לי:

להיות גיבורה זה לא להתמודד כאילו לא קרה כלום (הפוך, זו דווקא בריחה מהתמודדות).

זה לא להיות חזקה כל הזמן ולא להישבר.

זה לא להימנע מבכי.

זה לא לברוח מהכאב.

זה לא להפסיק להתלונן.

זה לא לראות כל הזמן כל הזמן רק את הטוב.

זה לא להגיד כל הזמן "תודה רבה לה'".

להיות גיבורה זה להיות בנאדם, עם כל החוזקות ועם כל החולשות, ולמרות זאת, ויחד עם זאת, לקום על הרגליים בפעם האלף.

הלוואי ויכולתי לוותר על ההתמודדות וגם על התואר שנוסף כעת, גיבורה, אלא שלא נשאלתי ולא בחרתי – הונחתה עלי התמודדות לא פשוטה, יומיומית, שמשליכה על כל תחומי חיי. לא שהיא חדשה, ההתמודדות הזו, היא רק מאד התעצמה בתקופה האחרונה והיא דורשת ממני לקבל החלטות הרות גורל, ואני מרגישה קטנה וחסרת אונים מולה, וכל מי שפניתי כדי לקבל את עזרתו/ה, אנשי מקצוע מהטובים ביותר, הרימו ידיים ואמרו לי: "את גיבורה".

תודה על התואר.

בכל זאת, אני מעדיפה להמשיך ולהתמקד ב"מה עושים עם זה" וגם "איך בזכות ההתמודדות הזו אני צומחת". לא בגלל. בזכות.

היום התשובה שלי היא בכך שאני אשת מקצוע טובה יותר, כי אני מבינה משהו שמטפלות שאין להן את ההתמודדות הזו, לא יכולות להבין לעולם, גם אם הן ממש תנסנה.

ואני מקווה מאד מאד מאד, שאזכה לראות עוד הרבה טוב שקרה וקורה בזכות ההתמודדות הזו.

כמו שאמרנו אחד לשני, מישהו קרוב מבני משפחתי, שמתמודד עם משהו דומה, ואני, שניה לפני הדלקת נרות: "לא סתם נבחרנו להתמודד עם.... יש מישהו למעלה שמכוון ובוחר בשבילנו את הטוב והנכון ביותר. אנחנו רק מתפללים שנזכה לראות את הטוב".

שנזכה.

איתך, בתואר החדש שיש גם לך – גיבורה!

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.