הקרב מול הרומאים: הסיפור הלא ידוע של מחלף סומך

בצפון, כמה קילומטרים משפרעם, נמצא מחלף סומך. לא רבים יודעים, אבל מאחורי השם יש סיפור מיוחד במינו.

לאחר מרד בר כוכבא, גזר אדריאנוס קיסר שכל רב שיסמוך אחד מתלמידיו - ייהרג, וגם כל תלמיד שייסמך ייהרג. עיר שסומכים בה – תיחרב, ותחום שסומכים בו – ייעקר. כשראה זאת רבי יהודה בן בבא, הלך אל גיא צר בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, ר' יוסי, ור' יהודה ורבי אלעזר בן שמוע. אבל אז ראו אותם חיילים רומאים. רבי יהודה אמר לתלמידיו לברוח. הוא חסם את המעבר בגופו, וכך הצליח להעביר את הסמיכה לדורות הבאים. בגמרא מסופר שהחיילים הרומאים לא הלכו עד שדקרו אותו בחניתותיהם שלוש מאות פעמים.

מה היא הסמיכה שרבי יהודה בן בבא מסר נפשו עליה? ולמה הרומאים נלחמו בה?

במשנה הראשונה בפרקי אבות נאמר: ''משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע מסרה לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה''. במשפט הזה אנחנו רואים את החשיבות של מסירת התורה בצורה מדויקת מדור לדור. בתורה מסופר שלפני מות משה רבנו, הוא סמך את יהושע להמשיך אותו במסירת התורה: ''ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידין עליו''. משמעות הסמיכה היא הכנסת הדיין לשרשרת מסירת התורה מהר סיני. ללא סמיכה – אין הדיין רשאי לדון דיני קנסות ודיני נפשות.

אדריאנוס ידע כמה חשובה הסמיכה ליהודים, ולכן הוא גזר עליה. הוא רצה לעקור את היהודים מן הארץ, והוא ידע שהדרך הכי טובה לעקור אותם, היא לעקור אותם מהתורה.

בעוונותינו, נפסקה שרשרת הסמיכה. כיוון שהסמיכה נוהגת רק בארץ ישראל, כשיצאו בני ישראל לגלות – נפסקה הסמיכה.

במשך כל שנות הגלות ייחלו היהודים לחידוש הסמיכה. הרמב''ם כתב ''נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים בארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך, אותם הרי אלו סמוכין, ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים, והדבר צריך הכרע''.

בשנת ה'רצ''ח (1538), על סמך דברי רמב''ם אלו, ניסה המהר''י בירב, רבה של צפת, לחדש את הסמיכה. הוא כינס את כל תלמידיו והוסמך. לאחר מכן סמך רבי יעקב את רבי יוסף קארו (הבית יוסף), את רבי משה מטראני, רבי יוסף סאגיס ואת הרמ''ק. רבי יוסף קארו סמך את תלמידו האלשיך, והוא – את רבי חיים ויטאל.

חידוש הסמיכה לא התקבל. המהר''ל בן חביב, רבה של ירושלים, התנגד לחידוש הסמיכה, כיוון שלא שאלו אותו, ואין הסכמה של כל חכמי ארץ ישראל. הוא הוסיף וטען שהסמיכה צריכה להיות ישירה ממשה רבנו, ושגם הרמב''ם בעצמו הסתפק וכתב שהדבר צריך הכרע. וגם לא בטוח שההלכה כמו הרמב''ם.

הרדב''ז התנגד גם הוא לחידוש הסמיכה, וכתב על לשון הרמב''ם: ''על לשון זה סמכו חכמי צפת והגדול שבהם לסמוך סמוכין לדון דיני קנסות, ולא עלה בידם''. וחידוש הסמיכה גווע.

אף על פי שהניסיון לחידוש הסמיכה לא התקבל, הוא עדות לרצון העז של רבני צפת לחידוש המסורת, ורצונם לקרב את הגאולה על ידי חידוש הסנהדרין. אף על פי שהניסיון נכשל, יש עדיין הרבה מה ללמוד מחכמי צפת.