סיון רהב מאיר: על פח הזבל של ההיסטוריה

בשעות שבהן עדיין מחכים לאישור סופי לחיסולו של מוחמד דף, כלומר לניקוי של העולם מעוד רשע, נזכרתי בסיפור הבא: זה קרה בבית הספר הזמני שנפתח בירושלים למאות ילדים מעוטף עזה, מיד אחרי שמחת תורה. "מה נותן לכם כוח בימים אלה?", שאלתי אותם, וקיבלתי הרבה תשובות: חלקם ציינו את ההורים והמשפחה שלהם, את החברים שאיתם במלון, את האמונה, התורה, צה"ל, האחדות בעם, המתנדבים שמגיעים, המוזיקה שמחזקת אותם בשעות קשות...

ואז נער בלונדיני בן 14, מתניה צור-אריה מהיישוב כפר מימון, הרים יד ואמר: "פח הזבל של ההיסטוריה!".

ביקשתי הסבר, ומתניה פירט: "אני מסתכל על ההיסטוריה הארוכה שלנו ועל מי שנזרק לפח הזבל שלה לאורך הדורות. אם נרים את המכסה של פח הזבל נראה בפנים את היטלר, את לנין, את סטלין, את בן לאדן, את סדאם חוסיין, את עמלק, את אנטיוכוס, את נבוכדנצר, את טיטוס, את המן, אחשוורוש, פרעה… כל הרשעים נמצאים שם, כל חבורת הזבל. היום הם לא רלוונטיים. העולם מתקדם. יש פה תוכנית. הרוע לא כאן כדי להישאר, הוא זמני. עם ישראל הוא קטן, אבל נצחי וחזק. במאבק בין אור לחושך, גם המקום של סינוואר ונסראללה הוא שם, בפח. חמאס וחיזבאללה ואיראן, כולם יסיימו בפח הזבל של ההיסטוריה, בקרוב".

ידעתי את כל זה בשכל, כמובן, אבל פתאום הרגשתי את זה גם בלב. מתניה בן ה-14, בחיוך עדין, הצליח לפרש לי את המציאות טוב יותר מכל הפרשנים.

מוחמד דף, דונלד טראמפ, בואו נעשה סדר

מי היה מאמין שהחיסול של מוחמד דף לא יהיה הכותרת הראשית השבוע, כי ינסו לחסל את דונלד טראמפ... הראשון, כך נקווה, אכן חוסל והעולם נקי וטהור יותר. השני, ברוך השם, רק נפצע קל, אבל טלטל את ארצות הברית. הנה כמה מחשבות וניסיון לעשות סדר.

כשמרגישים שהעולם משתגע, שהכול מטלטל, הולכים אל המקור. פרשת השבוע החדשה מזכירה לנו שהסיפור גדול ועתיק מאוד.

פרשת בלק מספרת על המלך בלק שרוצה לקלל את עם ישראל, ושוכר לשם כך נביא ושמו בלעם. בלעם לא מצליח, פעם אחר פעם יוצאות לו מהפה רק ברכות. זו פרשה עמוקה, אבל הנה כמה מסקנות עליה ועלינו כעת, בגדול:

• יש מאבק תמידי בין טוב לרע. לפעמים הוא גלוי ופיזי, ולרוב הוא נסתר, רוחני.
• אויבים שלנו מנסים להרוס לנו במקום לבנות לעצמם, העיקר עבורם הוא לפגוע בנו ולהתנהג באלימות. כמה מוכר.
• יש משמעות לתפילות, לברכות, לדיבורים, למילים שאומרים. המלך בלק ממש מתחנן שיגידו עלינו מילים רעות. הוא יודע שזה משפיע, שזה חשוב.
• זה מדהים, כל הפרשה מתרחשת כשעם ישראל לא יודע מכל הדרמה הזו. אנחנו לא יודעים מאיזה דברים אלוקים מציל אותנו בכל יום, כשאנחנו חיים את חיינו. הפרשה מזכירה שאין לנו מושג מה קורה מאחורי הקלעים - מה מתוכנן, מה מסוכל, מה עלול היה להתרחש, מה כמעט קרה. זו גם הזדמנות להודות לרבים מאנשי הדממה הנסתרים שעמלו, למשל, על החיסול הזה.
• ולבסוף – שיתקיימו בנו הברכות היפות של בלעם: "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר", כלומר: מי שבצד שלנו, של האור והברכה, הוא מבורך. מי שלא – מקולל וארור. העולם מתחלק בין אור לחושך, ואנחנו בחזית של האור.
• וגם, שתתקיים הברכה המפורסמת מהפרשה על הקיום היומיומי שלנו, גם בימים מטלטלים בין החופש הגדול לבין הדרמות העולמיות, ברכה על הבתים והמשפחות, על בתי הכנסת, על הלימוד, על שגרת חיים ברוכה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

לכל איש יש שם, שנתנה לו התקופה

איזה שמות נותנים עכשיו לתינוקות, ולמה? המוהל הרב הלל מייזלס כתב לי כך:"כולם מציינים תשעה חודשים למלחמה ולחטופים. אותם תשעה חודשים בדיוק היו גם חודשי ההיריון של ארבע (!) הבריתות שזכיתי לערוך השבוע, יום אחרי יום. יצאתי עם המון תקווה. פגשתי הורים שהביאו חיים ואור לעולם דווקא כשמסביב חווינו אובדן וחושך. פגשתי זוגות שניסו להביא חיים לעולם וזכו לבסוף, והם יודעים כמה זה לא מובן מאליו, בפרט כעת. פגשתי אימא שנשאה את ההיריון כשהבעל היה בעזה. ופגשתי ארבעה תינוקות חדשים בעם ישראל, שקיבלו שמות מופלאים: בברית הראשונה, ויקרא שמו בישראל: כפיר עמיעד. איזו עוצמה.

"ואחר כך: נטע ראובן – על שם הסבא ראובן שהיה נטוע חזק באדמת העוטף שבדרום.

"ואז: פלג – כי אנחנו 'כעץ שתול על פלגי מים', כמו שנאמר בספר תהילים.

"והברית הרביעית: חגי – בעקבות הנביא חגי, נביא של תקווה ונחמה, שניבא את חזרת עם ישראל לארצו.

"אלה רק ארבע דוגמאות מתוך שמות משמעותיים רבים שניתנים בתקופה הזאת. מזל טוב, וכמו שאומרים בברית: 'בדמייך חיי'".

תודה לרב מייזלס. מוזמנים לשתף בשמות נוספים של תינוקות מהתקופה.

התפילות שלנו

ראיתי עכשיו שיש יותר מחצי מיליון צפיות לסרטון הקצר והפשוט שהעליתי, של נשים מתפללות בכותל, ותהיתי למה.

המון יהודים מחו"ל שיתפו אותו, המון לא-יהודים שתומכים בנו, ואינספור ישראלים שהתרגשו.

לדעתי זה קשור, אלא מה, לפרשת השבוע, פרשת בלק.

הפרשה מזכירה שיש רובד נסתר למלחמה שלנו. רובד של תפילה, של מילים, של ברכות. בפרשה נורא חשוב למלך בלק לקלל אותנו, להגיד עלינו מילים רעות, הוא יודע כמה זה חשוב. זה לא מצליח לו. וגם אלפי שנים אחר כך, אנחנו יודעים כמה זה קריטי: המילים שאנחנו אומרים אחד לשני עכשיו צריכות להיות טובות, וכמובן התפילות שלנו כלפי מעלה.

ענת מאיר, שאיבדה את בעלה דוד מאיר בקרבות בשמחת תורה, היא זו שיזמה את התפילה הזו, והנה חצי מיליון מתפללים-מזדהים איתה מרחוק. שנגיד מילים טובות. שיתקבלו התפילות, והצפיות.

מתי לחצתם על כפתור "אל תשתף"?

אנחנו חיים במציאות מתועדת, לפעמים חסרת פרטיות וגבולות. הנקודה הזו עולה בפרשת השבוע: בלעם מסתכל בפרשה על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם התרשם כל כך: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות בוטה של פריצות וחשיפה, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול גם היום.

בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו?

אתם מוזמנים לנסות את זה היום: איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד, או של הקרובים לנו באמת?