מאפלטון ועד דקארט: איך הוכיחו הפילוסופים את קיום הנשמה?

אחת השאלות הפילוסופיות העתיקות ביותר שעסק בהן האדם היא שאלת קיום הנשמה. כבר ביוון העתיקה הגו גדולי הפילוסופים בשאלה האם לאדם יש נפש.

אפלטון, באחד המונולוגים שלו (''מנון''), טען שהנפש היא ישות נצחית ונפרדת מהגוף. אריסטו, לעומתו, טען שאין לאדם נפש בצורה נפרדת מהגוף, אלא שהנפש היא חלק אינטגרלי מהגוף.

אחת הסיבות המרכזיות לאמונה בקיום הנשמה היא חווית הקוואליה. קוואליה היא החוויה שלנו כשאנחנו חווים את העולם, לדוגמא: כשאני רואה צבע אדום, אני לא רק יודע שראיתי צבע אדום, אני חווה, בנוסף למידע היבש, חוויה של צבע אדום.

אם נסתכל על האדם רק כמכונה פיזיקלית, ניתקל בקושי ממש גדול. ניקח לדוגמא את חווית הכאב, חוויה זו היא הרבה יותר מאשר חוויה פיזיקלית פשוטה. הכאב כולל תחושות אישיות כמו סבל, פחד מהכאב וכו'. תהליכים פיזיולוגיים במוח יכולים להסביר את האותות החשמליים והכימיים במוח, להסביר איך וכיצד המידע שמגיע מהעצבים מתורגם במוח לסוג הכאב, אבל לא את החוויה האישית, שהיא יותר מהמידע שבכאב. זו בדיוק בעיית הקוואליה – איך אפשר להסביר את החוויות הפנימיות האלו, באמצעות תהליכים פיזיקליים בלבד?

במאה השבע עשרה, הפילוסוף רנה דקארט הוכיח את קיום הנשמה, באחד המשפטים הפילוסופים המפורסמים ביותר: ''קוגיטו ארגו סום'', שמשמעותו ''אני חושב - משמע אני קיים''. רנה דקארט היה פילוסוף מיוחד במינו. באחד הימים נוכח דקארט, שאת כל הדברים שהוא יודע ניתן להטיל בספק. הוא מספר שהוא הגיע למסקנה שאם הוא רוצה להבין את העולם, הוא צריך למצוא אמת ודאית, וממנה להתחיל ללמוד את כל הידע על העולם מחדש. והוא הגיע למסקנה שהדרך הכי טובה להגיע לשם, היא להטיל ספק בכל מה שהוא יודע, ומשם להוכיח כל דבר מההתחלה, עד שיעשה לעצמו סדר בראש.

דקארט נכנס לבקתה והחליט שהוא לא יוצא משם, עד שימצא אמת ודאית שאי אפשר להטילה בספק. ואז הוא הטיל ספק בכל דבר: אולי כל מה שאני רואה בחושים הוא לא קיים? הרי בחלום אני יכול לראות דברים ולהרגיש כאילו הם אמיתיים, ואז להתעורר ולראות שהכל היה חלום. וכך לאט-לאט הוא הטיל ספק בכל מה שהוא ידע, עד שהוא נשאר רק עם הספק. ואז הוא הבין שהדבר היחיד שבו לא ניתן להטיל ספק, הוא בהטלת הספק. כי גם אם אטיל ספק בהטלת הספק, אני מטיל ספק. מזה ממשיך דקארט ואומר שאם אני יכול להטיל ספק, משמע אני קיים. ומפה - אני חושב, משמע אני קיים.

בצורה הזו דקארט הוכיח שהדבר היחיד שאנחנו לא יכולים להטיל בו ספק הוא המחשבה שלנו. מדבריו יוצא שבחומר אפשר להטיל ספק, אבל בקיום שלי כישות חושבת, רוצה וחווה – אי אפשר להטיל ספק. מדבריו יוצא שהאמת הוודאית היחידה, היא קיום הנשמה.

לסיכום, ההוכחה של דקארט, בצירוף חוסר היכולת העקרונית של המדע להסביר תופעת הקוואליה, מעידים על נשמה שקיומה הוא מעבר לחומר. שוב אנחנו רואים שהעולם הוא הרבה יותר מחומר, ושלמעשה, קיומה של הרוחניות ודאי יותר, מבחינה פילוסופית, מהגשמיות.