מ-1 עד 10: עד כמה אתם מסתירים את היהדות שלכם בחו"ל – ומדוע?

עד כמה שהמצב במדינת ישראל קשה, הוא לא גורם לאף יהודי ישראלי להרגיש אי נוחות ביחס לזהות שלו. נהפוך הוא. המציאות הקשה שניחתה עלינו רק בשל יהדותנו דווקא חיזקה אצל ישראלים רבים את החיבור לזהותם היהודית.

אבל מה קורה לישראלים כאשר הם שוהים בחו"ל? האם גם שם הם חשים את אותו חיבור לזהות היהודית שלהם? האם גם שם הם גאים ביהדותם? ובכן, כאן התשובה כבר מורכבת. יש כאלה שכאשר אינם מרגישים בבית, מעדיפים שלא להתבלט ביהדותם. יש כאלה שיסתירו את יהדותם ויתלו זאת בסיבות ביטחוניות. ויש יהודים שפשוט מעדיפים להיראות בחו"ל כ"אזרחי העולם" ולא כמי שמייצגים את הדת אליה הם משתייכים.

ראיתי זאת לא אחת בטרמינלים שונים בשדות תעופה ברחבי העולם. זה קורה לעיתים כשמספר נוסעים יהודים מתקבצים במקום אחד בזמן שצריך להתפלל, ואז רואים את ההבדלים: יש מי שיהדותם ניכרת עליהם – הם לא יהססו לרגע, ישלפו סידור או יתעטפו בטלית ויניחו תפילין, ויביעו בכך את יהדותם בלי למצמץ. ויש אחרים שמסתתרים מאחורי חזות לא מחייבת, ומשדרים אי נעימות גדולה כאשר פונים אליהם להצטרף למניין.

יהודי לא אמור להתבייש בדתו. כאשר מדובר בבני דתות אחרות – מוסלמים לדוגמה – אפשר לראות כיצד הם משתחווים ומתפללים במקומות ציבוריים, קבל עם ועולם, מבלי לחוש אי נוחות. אין שום סיבה שיהודי, שזכה להשתייך לדת האמיתית היחידה הקיימת עלי אדמות, יחוש – בשעה שמתפלל ובכלל – כמי שעושה מעשה שלא ייעשה.

צריך גם לדעת, שכאשר יהודי מבטא בגלוי ובגאון את יהדותו דווקא בארצות הגויים – יש לכך השפעה חיובית גדולה על האופן בו הוא וסביבתו חווים את יהדותם, ולפעמים גם השפעה מפתיעה אף על מי שאינם יהודים, כפי שנכחתי בעצמי לפני מספר שנים.

הייתה זו שבת חורפית, לקראת סוף השנה האזרחית, כאשר נדרשתי לשהות בעיר קופנהגן שבדנמרק. בשבת בבוקר יצאתי יחד עם קולגה, שהיה עמי, מהמלון בו התארחנו לכיוון בית הכנסת הסמוך לבית חב"ד המקומי. צעדנו ברחוב כשכיפות לראשינו, כאשר ניגש אליי אדם ובידו מפה של העיר וביקש את עזרתי למצוא יעד מסוים. בעודי משוחח איתו, התקרב אלינו אדם נוסף כשהוא מנופף בידו בתעודה כלשהי והורה לנו לעצור. התברר שהאיש עם התעודה היה בלש משטרתי, והאדם עם המפה לא היה כי אם סוחר סמים שנהג לארוב לתיירים כדי למכור להם את מרכולתו. הבלש דרש מאיתנו לרוקן את הכיסים ולהראות לו את הדרכונים שלנו. התחלתי לגמגם שהדרכונים שלנו נמצאים במלון ושיש לנו מניעה דתית להביא לו אותם. הבלש נעץ מבט בכיפות שלנו ושאל "אתם יהודים, הלא כן?". ענינו בחיוב. "תגידו", המשיך, "בשבת אתם הרי נוהגים שלא לשאת עמכם שום דבר, נכון?". הנהנו בראשנו מופתעים מהשאלה. "אם כן, אתם משוחררים להמשיך בדרככם"...

תמהים על השוטר הגוי שגילה בקיאות לא מובנת בהלכות שבת, המשכנו בדרכנו. לאחר התפילה התכנסנו לסעודת שבת בבית שליח חב"ד. שם, על אחד השולחנות, מצאתי עיתון דני שהתנוססה עליו תמונה גדולה של השליח החב"די ובני משפחתו. שאלתי את השליח לפשר התמונה, והוא הסביר שכמה חודשים קודם לכן נטפל אליו עיתונאי מקומי שמראהו היהודי המובהק עורר את סקרנותו. לאחר שהכירו ונעשו חברים, ביקש העיתונאי לערוך כתבה מקיפה על השליח ועל אורח חייו היהודים. "סיפרתי לו הכל", אמר השליח, "מה אנחנו עושים בימות החול וממה אנחנו נמנעים בימי שבת וחג – הכל לפרטי פרטים". הכתבה, ובה תמונתו של השליח ובני משפחתו, פורסמה על גבי העיתון וזכתה לתהודה גדולה. היא אף נבחרה בסוף אותה שנה על ידי הקוראים בתואר "הכתבה המעניינת של השנה".

אז הבנתי מהיכן איש המשטרה שפגשנו באותו בוקר שבתי שאב את ידיעותיו על הלכות שבת, ועל הדרך למדתי מהאירוע הזה גם כמה תובנות חשובות: לא להתעסק עם סוחרי סמים; כמה טוב להיות יהודי – מתברר שזה מסייע להיחלץ מאי נעימויות; אם אתה יהודי – תדאג להיראות כמו יהודי; ואם אתה יהודי וגם נראה כמו יהודי – תשתדל לספר לכמה שיותר אנשים מה זה להיות יהודי...