מאימפריה לחורבן (ד'): הקרב המכריע בין חכמי התורה לצדוקים

מאימפריה לחורבן (א'): מרד החשמונאים והניצחון המפתיע

מאימפריה לחורבן (ב'): הברית המסוכנת שהפילה את ממלכת יהודה

מאימפריה לחורבן (ג'): הניצחון המדהים של יוחנן הורקנוס על אנטיוכוס

יוחנן בן שמעון בן מתתיהו, הנשיא והכהן הגדול, הנהיג את האומה ביד רמה. הוא תיקן תקנות הלכתיות, ואחת מהן היא תקנת ה"דמאי" המפורסמת, שאין לאכול מפירות של עם הארץ בלי לעשרן. הוא הכניע את אויבי ישראל, ואפילו זכה לשמוע בת קול ביום הכיפורים בתוך קודש הקדשים, בת קול שצפתה את מפלת בית שאן ושומרון לפניו.

באותם ימים בהם יוחנן, הנשיא והכהן הגדול, היה במסעות כיבוש גדולים שבאמצעותם הרחיב את ממלכתו, התפתחה בישראל קבוצה חדשה בשם "צדוקים". מנהיגיהם היו צדוק ובייתוס, תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, שפירשו שלא כהוגן את דבריו, ולכן יצאו לתרבות רעה. לכן אנטיגנוס היה אומר: "חכמים היזהרו בדבריכם". ישנה סברה שהצדוקים היו קשורים גם למשפחת בית צדוק, שהיו כהנים גדולים במשך שנים רבות, וכעת נדחו מן הכהונה על ידי משפחת החשמונאים.

הצדוקים זלזלו בסמכותם של חכמי התורה. הם לא האמינו למסורת, וטענו שחכמים ממציאים דברים מעצמם. באותו זמן כוחם לא היה גדול, אבל גם מבין הכהנים בירושלים היו צדוקים, ואלו ניסו להשפיע על הלכות בית המקדש, בטענה שחכמים "ממציאים" הלכות. כך, למשל, טענו הצדוקים שיחיד מנדב קרבן תמיד, בעוד מאז ומעולם כל יהודי נתן מחצית השקל בכל שנה, ובכסף זה היו קונים את קרבנות התמיד, כדי שהתמיד יהיה קרבן ששייך לכל עם ישראל. הצדוקים ה"טובים" הציעו לקחת את האחריות על התמיד – יחיד יכול להתנדב מעצמו, לזכות את הכסף לציבור, ואין צורך לשמור את כל מחציות השקל, אפשר בינתיים לעשות בהם דברים טובים... ויכוח פומבי נקבע על השאלה ההלכתית הזו, ובסופו של הוויכוח הצדוקים לא הצליחו לנמק את דעתם. מחציות השקל ששלחו יהודים מכל העולם נשארו ברשות ההקדש, והניצחון הזה נקבע ליום טוב בח' ניסן.

למרות היותם קבוצה זניחה, הצדוקים המשיכו במעשיהם, המשיכו לגבש תיאוריות משלהם ולזלזל בחכמי ההלכה. אפילו הם עצמם לא ידעו ששעתם הגדולה מתקרבת!

יוחנן הנשיא והכהן הגדול חזר ממסע כיבושים עצום. הוא כבש ששים ערים גדולות, ועשה משתה גדול לכל נכבדי ירושלים. במשתה השתתפו חברי הסנהדרין, ועוד מכובדים רבים, יוחנן לבש את בגדי הכהן הגדול. חכם אחד בשם יהודה בן גדריה, שהיה קנאי יותר מדי, החציף פניו כלפי יוחנן, וטען שאסור לו להיות כהן גדול, כי אמו נשבתה בידי היוונים בזמן מלחמות החשמונאים, ולפי תקנת חכמים שבויה אסורה לכהן. חכמים, ששמעו את הדבר, בדקו וראו שאין לשמועה כל בסיס, אמו של יוחנן לא היתה שבויה – ולכן הענישו את יהודה בן גדריה בארבעים מלקות, כדין המוציא שם רע.

כאן נכנסו הצדוקים לתמונה, והחלו להסית את יוחנן: מה זה ארבעים מלקות למי שיוצא בחוצפתו נגד מלך ישראל? היו צריכים לתלות אותו! תעניש אותם עכשיו, תוכיח שאתה המלך, ולא הזקנים מהסנהדרין!

יוחנן, שקיבל חינוך טוב, ובמשך עשרות שנים היה כהן גדול כדת וכדין, התקשה לקבל את העצה הזו. אם אהרוג את חכמי הסנהדרין, איך בדיוק נוכל לקיים את התורה? הרי הם אלו שיודעים את התורה שבעל פה והדרכים לפרש אותה! אך אחד מראשי הצדוקים, אלעזר בן פועירה, שכנע את יוחנן שאין בעיה כזו, כל אחד יכול לקרוא את התורה, היא כתובה בעברית...

בשלב זה קיבל יוחנן את ההחלטה הנוראה: להרוג את חכמי הסנהדרין שלדעתו לא הגנו מספיק על כבודו. ובנוגע להלכה – כל אחד יסביר את התורה איך שנראה לו. על המעשה המפחיד הזה אמרו חכמים "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמונים שנה שימש בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי!".