העדות שהתגלתה אחרי שנים: האם מנחם מנדל חי?

בחול המועד סוכות תקל"ז נפרד מנחם מנדל הכהן מאשתו, הינדה. כמדי ערב בחג הסוכות, הלך מנחם מנדל לישון בסוכה, בעוד אשתו עלתה לביתם. הינדא היתה בתו של אחד מרבני העיר, רבי שמואל שמעלקא הכהן. רק מעטים היו מקפידים לישון בסוכה באזורים הקרים האלו. רובם ישנו בביתם, משום שמצטער פטור מן הסוכה. מנחם מנדל החמיר על עצמו, וישן בסוכה. הסוכה היתה מוצבת בקצה העיירה, שכן לא היה רישיון לבניית מבנים כאלו בתוך העיירה הצפופה.

באמצע הלילה נשמעו קולות פצפוץ, ונראו לשונות אש. ייתכן שמנחם מנדל השאיר נר בסוכה, או אולי הדליק עצים לחימום. אש גדולה אחזה בכל הסוכה, לא ניתן היה להתקרב. כאשר האיר הבוקר ואנשים התקרבו למקום, לא מצאו זכר. הסוכה כולה נשרפה, וגם מנחם מנדל לא נמצא. העובדה שלא נמצאו אפילו שרידים לגופתו עוררה גל של שמועות אצל יהודים ונכרים, שכן מקום השריפה היה קרוב דווקא למגורי הנכרים, ולא לרחוב היהודים.

רבני העיר אספו את כל העדויות שניתן היה להשיג. העדה הראשונה היתה ביילא, אחותו של רבי שמואל שמעלקא. לפי דבריה נכנסה לחנותה מומרת זקנה בשם יושטשיכא, ואמרה לה, שלמרות כל השמועות שמנחם מנדל עודנו בחיים וברח להיכן שהוא, ברור שהוא מת. היא אפילו הוסיפה לשון שבועה, תיקצץ ידי אם הוא בחיים. העדות כולה היתה כמסיחה לפי תומה, בלי שנשאלה שאלה אפילו.

מומרת אחרת סיפרה שבעת השריפה זינק מנחם מנדל מחלון הסוכה ורץ, כיוון שבגדיו נתפסו באש. מיד אחרי המקום שבו עמדה סוכתו היו הביצות שמאחורי העיירה, והוא טבע בביצות. ביום שניתן יהיה לחפש בקרקעית הביצה - יימצאו עצמותיו, כך אמרה. אך גם היא הוסיפה שיש המספרים כי מנחם מנדל נסע בחשאי לדובנא, שם המיר את דתו. בהמשך הגיע מכתב מאדם אנונימי בדובנא שכביכול ראה את מנחם מנדל שם בלבוש נכרי.

אנשי העיר ובני המשפחה התאמצו מאד לברר את האמת, כדי להציל את הינדא מעגינותה. יהודי בשם אליהו הלך לדבר עם אנטוני השופט, שמקום מגוריו היה קרוב לאירוע. הוא לא שאל אותו ישירות, שכן עדות נכרי להתרת עגונה כשרה רק אם הוא מסיח לפי תומו, בלא שאלה, ולכן דיבר איתו על עסקים, וסיפר לו שהוא הולך להשקיע סכום גדול לשלם לאנשים שינסו לאתר את הבעל. השופט הגיב: אל תשלם פרוטה שחוקה, ברור שהוא מת וטבע בביצות, הרבה אנשים ראו.

יהודי אחר בשם מנחם מנדל העיד שגוי אחד לקח אותו בגשר על הביצות, והראה לו את המקום המשוער שבו טבע מנחם מנדל, ואף ניכרו שם שרידי עצמות אדם. ואילו גוי אחר סיפר שרבי מנחם מנדל היה קדוש וטהור כל כך ולכן הוא ודאי המשיח של  היהודים, ולכן קינאו בו הגויים ורצו להמיתו.

רבה של אוסטרהא, רבי מאיר מרגליות, בעל ה"מאיר נתיבים", אסף את כל העדויות, שמעט מהן הזכרנו כאן, וכתב תשובה הלכתית ארוכה להתיר את הינדא, בטענה שהעדויות אכן קבילות על פי ההלכה. אך בהיתר עגונה מקובל להצריך הסכמה של כמה מגדולי הדור, ואין די בפוסק אחד שמתיר, ולכן הופנתה השאלה לרבי רפאל הכהן מהמבורג. רבי רפאל כתב שהינדא מותרת להינשא "אם יסכימו איתי עשרה מגדולי הדור". השאלה הופנתה לגאון ה"נודע ביהודה", והוא כתב שלפי העדויות שהגיעו עד עכשיו אין מקום להתירה.

עד כאן המידע שבידנו מספרות השו"ת, אך בספרות ההיסטורית נוסף עוד פרק לסיפור...

היסטוריונים מתארים שבסופו של דבר, אחרי מספר שנים, העגונה הינדא הותרה מעגינותה, על ידי עדות חדשה שהתגלתה, אדם שראה את מותו של בעלה בצורה ברורה. הינדא התחתנה עם נכדתו של ה"נודע ביהודה", שמתחילה אסר את נישואיה על סמך העדויות הראשונות, אבל כנראה הצטרף להיתר מחמת העדות הסופית.