טיפים וערבות הדדית: דברים שלמדתי ממלצר

בואו נדבר על המלצרים באולמות השמחות, במלונות ובמסעדות. האמת היא שהם די שקופים עבור רוב האנשים. עבור הסועד הם סתם, אי שם ברקע, אלה שדואגים להעביר את האוכל, אבל זה כמובן לא מסתכם בזה. גם הם נשמות, גם אליהם יש מצווה להאיר פנים ולהקדים שלום. בספר "פלא יועץ" (ערך: "אכילה ושתיה") כתוב שכמו שאדם מתייחס לבני ביתו ולמשרתיו, ככה יתייחסו גם אליו בשמים, מידה תחת מידה. העובדה שבמצב הנוכחי יש פה מלצר שמשרת אותי, לא באמת מתירה להיות אדיש (וודאי שלא מזלזל). יש כאן בן אדם, נשמה, שיש אפילו מה ללמוד ממנו!

אחד הלקחים שניתן ללמוד מהמלצרים קשור דווקא בטיפים. בהרבה מקומות נהוג שכל דמי השירות הולכים לקופה אחת, ובסוף הערב מתחלקים בצורה שווה בין המלצרים.

חשבתי על זה, יש כאן לימוד גדול לעבודת השם בכלל, ולחינוך בפרט. אנחנו רגילים לעבודת ה' אישית, שכר ועונש, וזה כמובן נכון, אבל גם בעולמות הרוחניים יש "ערבות". השכר הרוחני מתחלק לא רק על פי חשבון מצוות אישי, אלא יש חשבון כללי – של משפחתי, של קהילתי ושל עמי. אולי, כשנגיע לבית דין של מעלה, נופתע לגלות שאנחנו לא נספרים לבד, אלא כחלק מכלל ישראל, ויש קופה משותפת (כמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה, שמדבר על דין אישי, ודין של המדינה ושל העולם כולו). זה מה שנקרא "ערבות הדדית", כלל יסודי בעבודת ה'. מצד אחד, כל אדם עומד מול הקב"ה, ובראש השנה אנו נידונים כבני מרון, אבל מצד שני – יש פה משפחה גדולה, של העם היהודי. הברית לא נכרתה עם יחידים. אי אפשר להישאר קטנים ואגואיסטים, ולדאוג רק לרווחתנו האישית, "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים", כמו שאמר מרדכי לאסתר. המצוות שבין אדם לחברו אינן "עוד" הזדמנות אגואיסטית עבורי להתעלות בעבודת ה' שלי, אלא מערכת שבה כולנו שייכים, ואם נצליח להרגיש שייכים, דרך קהילה, לשאת בעול עם החבר, להתפלל עליו, לעזור לו בצדקה, לדון לכף זכות – נהיה באמת חלק מהכלל, ונזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת שהקב"ה נותן לציבור.

הכלל הזה מחייב גישה שונה, ובסוף זה מתבטא באמת ביחס שלנו, בהארת הפנים וההתעניינות שלנו בזולת, עד המלצר ואיש הניקיון. אבל "חדר הכושר" הרוחני הזה מתחיל בבית. יש כאלו שבטוחים שהדרך לממש את הערבות הזו היא על ידי תוכחות וביקורת. אבל זה לא מדויק. "שמאל דוחה" מחייבת "ימין מקרבת". לדוגמה, כתוב בפסוק שאחרי חטא העגל, משה רבנו העביר את אוהלו מחוץ למחנה ישראל. הוא רצה למחות, ולהתרחק מהעם שחטא באופן כה חמור. אבל הקב"ה לא אהב את ההנהגה הזו, וציווה אותו להחזיר את אוהלו בחזרה למחנה ישראל, כמבואר בפסוק שאחריו: "וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמות ל"ג, י"א). והסיבה לכך: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?" (רש"י שם). תפקידך לקרב, ואי אפשר לקרב בשלט רחוק.

גם אם המתבגרים שלנו מבולבלים קצת, ואינם מושלמים במעשיהם, הקב"ה לא רוצה שאנחנו נרחיק אותם, אלא שנהיה שם עבורם, כדי לקרב אותם. זה הצעד הראשון כדי להגיע להשתדלות נכונה בחינוך ובערבות הדדית!