מורן קורס
דווקא בימים של אנטישמיות גואה – מופיעה גם הגאווה היהודית
הם לא פחדו לקבוע מזוזה, למרות שאר הסטודנטים האנטישמיים שמסתובבים במעונות. פתאום, כשעת צרה ליהודים – הגאווה היהודית מתבטאת בשיא תפארתה
- מורן קורס
- פורסם כ"ג תמוז התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
במצב שלנו, כשהאנטישמיות בעולם גואה, הייתי בטוחה שיהודים יתביישו עוד יותר ביהדותם. לכאורה לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין את המשוואה הפשוטה הזאת. אך הופתעתי לגלות שלא כך המצב.
יזמית מנהיגות יהודית, ברכי שילת, הזמינה אותי לדבר בכינוס השליחות לקמפוסים ברחבי העולם.
כאשר הבנתי את גודל המעמד, ואת הזכות לחזק שליחות שעומדות בחזית המערכה, הסכמתי בשמחה להשתתף ולפגוש את המלאכיות האדירות שנותנות את כל כולן למען הסטודנטים/ות, שדווקא כעת עומדים בניסיונות מאוד לא פשוטים.
אחד הדברים שאמרתי בפאנל היה כמה חשוב להאיר ולראות את הטוב בתקופה שלנו, ובנוסף – להראות את העמדה וההשקפה של התורה על המציאות. איך נכון להסתכל על הדברים, לא להתפעל ולא להיבהל מהעולם, שכן יש לנו מנהיג לבירה, ולא אלמן ישראל.
דבר נוסף – סיפרתי על הרב זקס זצ"ל, שהלך לרבי מליובאוויטש בתור סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג׳. כשהוא שאל את הרבי שאלות על אמונה, הרבי סובב לו את הראש כאשר התחיל לשאול אותו: "ומה אתה עושה למען היהודים שלומדים איתך?".
יש המשך לסיפור, אבל נסתפק בשאלה הזאת.
הרבי בעצם גרם לו להבין שהוא לא חי רק לעצמו. ברגע שנבין שאנחנו פה למען האחר, למען התעלות העולם, נבין שכולנו פה שליחים, וברגע שנלך בגאון יעקב ונעביר להם את התחושה שכל אחד מהם שליח של חברו, הם יבינו שבתור משפיעים – הם לא יכולים לזגזג, וזה יכול לעזור להם לא רק להצית את הנשמה, אלא להגדיל ולהאדיר את אורה.
בהמשך לדברי, וכנגד כל הסיכויים – השליחה באוניברסיטת קולומביה, שבה האנטישמיות נמצאת בשיאה יותר מאשר בכל מקום אחר, היא אמרה שמאז תחילת המלחמה, יהודים שלא יודעים כלום על יהדותם, עד כדי כך שלא יודעים מה זה חג חנוכה, יום כיפור או שבת, ברמה של אי ידיעה שקיימים בכלל כאלה ימים – באו אליהם, וביקשו להצטרף לפעילות שלהם. היו רבים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקידוש. הם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה שנקרא קידוש... הם אף ביקשו לקבוע מזוזה בחדר שלהם במעונות, לאחר שביקרו כמה פעמים אצלם, ואחרי שראו והבינו כמה חשוב שתהיה מזוזה.
המעניין הוא שהם לא פחדו לקבוע מזוזה, למרות שאר הסטודנטים האנטישמיים שמסתובבים במעונות. פתאום, כשעת צרה ליהודים – הגאווה היהודית מתבטאת בשיא תפארתה.
כששאלתי אחר כך את השליחה בקמפוס בקולומביה איך היא מסבירה את זה, היא אמרה שבזמנים האלה הניצוץ היהודי מתעצם עוד יותר, וכשהם פוגשים ביהודים שנראים כמו יהודים, לפי כל הלבוש המסורתי, כמונו, ורואים שאנחנו בשמחה, וללא דאגה, סומכים על ה׳ ובטוחים – אוטומטית זה מקרין ומשפיע עליהם והלאה.
יהי רצון שכולם יגיעו לארץ הקודש, ונזכה כבר לגאולה שלמה. שנשב לבטח אחרי 2000 שנות גלות של צער וכאב רוחני ורגשי. הגיע הזמן לגאולתנו.