ענווה – יותר מסתם תכונה: כך תשיגו שלווה אמיתית

בספר "ארחות צדיקים" פרק ב' מבוארת מידת הענווה. 

כה דברי המחבר: 

"ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח ורך לבב ורוח נשברה". 

ענווה היא תכונה פנימית המבטאת הכנעה ושפלות הנפש, כלומר שהאדם רואה את עצמו כקטן וכאין ביחס לאחרים ולעולם סביבו. אדם ענו חש עצמו פחות חשוב ופחות מרשים מאחרים, ומכיר בכך שאינו מרכז העולם. תכונת הענווה מחייבת את האדם להיות נבזה בעיניו, להיות שפל רוח ורך לבב, ורוח נשברה. 

"שורש הענוה: שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלֵו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: 'מה אני? הלוא אני בריה שפלה מאוד, ואני בעולם השפל והכלה'. ויחשוב: 'כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות'. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים: ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול – זה שורש הענווה". 

שורש הענווה טמון בהבנה פנימית שההצלחות והברכות שיש לאדם הן מתנת הבורא, ולא מגיעות לו בזכות עצמו. אדם עניו מבין שהוא בריה קטנה ושפלה בעולם הגדול, ושכל המעשים הטובים שהוא עושה הם רק חלק קטן ממה שהוא חייב לעשות. הענווה מתבטאת בכך שהאדם פועל לכבוד שמים בלבד, ולא מתוך רצון לרצות אנשים אחרים או להשיג הנאה אישית. הענווה דורשת שהאדם יחשוב על גדולת האל ורוממותו, ויעשה את כל מעשיו למען שמו הגדול של הבורא. 

"אבל הנכנע לפני הבורא ברוך הוא כשיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעושרו וגדולתו, או כשיזקין – באמת לעולם הענווה והשפלות מקובל לפני השם ברוך הוא, אך לא הגיע בזה לעיקר הענווה".  

אדם המכניע עצמו לפני הבורא בעת שהוא חולה, או כשחלק מגופו נפגע, או כשמתים בניו ואוהביו, או כאשר הוא מאבד מעושרו וגדולתו, או כאשר הוא מזדקן – אמנם מציג ענווה ושפלות המתקבלות לפני השם ברוך הוא. עם זאת, הענווה האמיתית אינה נמדדת רק בזמנים של קושי וסבל. עיקר הענווה הוא להפגין אותה בכל עת, גם בזמנים של שפע והצלחה. כלומר, ענווה אמיתית היא תכונה קבועה ונוכחת בכל מצב, ולא רק תגובה למצבי משבר. 

"וחייב להתנהג בענווה במשא ובמתן עם בני אדם בענייני הממון, לפנים משורת הדין עם כל אדם. וכל הנהגתו עם העולם הכל יהא בשפלות ובנחת". 

הענווה מחייבת את האדם לנהוג בענווה גם בתחום העסקי והכלכלי, ולהתנהל בכבוד והגינות עם אחרים בענייני ממון. עליו ללכת לפנים משורת הדין, כלומר לפעול ברוחב לב ובנכונות לעשות יותר ממה שנדרש ממנו על פי החוק והדין, עם כל אדם. כל התנהגותו עם העולם צריכה להיות בשפלות רוח ובנחת, כלומר בהתנהגות רגועה ומכבדת, מתוך ענווה וכבוד לזולת. 

"ועיקר הענווה: שייכנע לאותם שהן תחתיו, כגון לעבדיו ולבני ביתו, ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו, והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם. הנכנע לאלמנות ולגרים וסובל טורחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענוותנותו – זו היא ענווה ישרה מאוד". 

עיקר הענווה מתבטא בכניעה והתנהגות מכבדת כלפי אנשים הנמצאים תחת האדם, כמו עבדיו ובני ביתו, וכן כלפי עניים הנתמכים ונהנים ממנו, אף שאינו זקוק להם ואינו חושש מהם. אדם עניו מתייחס בכבוד ובסבלנות לאלמנות ולגרים, נושא בטורחם ומשאם. כאשר הוא שומע דברי חרפה עליו ואינו משיב מתוך גודל ענוותנותו, זו נחשבת ענווה ישרה מאוד. כלומר, עיקר הענווה הוא בהתנהגות נאותה ומכבדת גם כלפי החלשים והנזקקים, ובשמירה על התנהגות ענווה אף במצבים של פגיעה אישית. 

הרב זמיר כהן בהרצאה מיוחדת על מידת הענווה: