מאימפריה לחורבן (ח'): הקרב האחרון של ינאי המלך והבקשה המפתיעה

ינאי המלך ניצח את המרד היהודי, והכניע אותו באכזריות רבה. לאחר הניצחון הסכים שיהיו חכמי הלכה בירושלים, שכן לא ראה בהם עוד איום. גם שמעון בן שטח, אחיה של המלכה שלומציון, יצא ממחבואו. הדבר קרה בעקבות אירוע שבו ישב ינאי המלך ורצה אדם שיזמן לו אחרי האוכל, אך כיוון שנלחם בחכמי התורה, לא היה אף אחד באזור שיכל לברך. שלומציון אמרה שיש לה אדם שיכול לברך, ותביאנו רק אם ינאי לא יפגע בו. ינאי הבטח שלא יפגע בו, וכך יצא שמעון בן שטח לחפשי ממחבואו.

אמנם, ביושבו עם המלך, עדיין היה צריך להיזהר מכל משמר, כיוון שלינאי המלך לא היה שום כבוד לחכמי התורה. פעם אחת הייתה שנת בצורת, והיה מחסור בארץ. בא שמעון בן שטח לינאי המלך ואמר לו שיש מחסור בבהמות, אבל ישנם שלוש מאות נזירים שצריכים להקריב קורבנות. האם יאות המלך לחלוק עמו בהוצאות? המלך הסכים ושילם 150 קרבנות נזיר. שמעון בן שטח טרח למצוא פתח והתרה לנזירים האחרים, וכך התירם מנזירותם. בשמוע המלך זאת שוב כעס על שמעון בן שטח, והוא התחבא.

לאחר זמן באו אל המלך משלחת של חכמים נכרים, ושאלוהו: "בפעם הקודמת שהיינו כאן ישב כאן זקן חכם מאד, היכן הוא?". שוב שלח ינאי לחפש את שמעון בן שטח, ברצותו להתגאות בפני הגויים כי גם ליהודים יש חכמים. ינאי הבטיח לו שלא יפגע בו לרעה, אבל שאלו: מדוע רימיתני? אמר לו שמעון: כך אמר שלמה, "בצל החכמה בצל הכסף", חכמתי שקולה לכספך.

באותו הזמן היתה עצירת גשמים, ושלחו לחוני המעגל שיתפלל. אחרי שתפילתו הביאה ריבוי גשמים, שלח לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי", שלא לכל אדם יש רשות לדרוש מהקב"ה כרצונו.

יתכן שינאי המלך התרכך קצת ביחסו כלפי חכמים, אך הוא לא האריך עוד ימים. בשנת 76 לפני הספירה, 146 שנים לפני החורבן, יצא ינאי למסע מלחמה בעבר הירדן, שם נדבק במלריה. הוא הוחזר לירושלים, ושם אמר לאשתו את משפטו המפורסם: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס". הוא גם ציווה את אשתו שאם ימות, שתיתן לפרושים למשול בעם, כי הם טובים יותר מהצדוקים. הוא התעקש לצאת למסע מלחמה נוספת כאשר הוא חולה (ישנם חיידקי מלריה שתוקפים את האדם כל שלושה ימים, אולי ינאי חשב שיוכל להתגבר על המחלה, או שמא רצה למות כגיבור), ובעיצומו של מסע המלחמה מת. ינאי גם ציווה לתת את גופתו לפרושים כדי להתעלל בה, אבל הדבר לא התבצע. לא נאמר לנו אם זה משום שאשתו לא הסכימה לכך, או משום שהפרושים לא רצו ללכת בדרכיו של ינאי.

תחת ינאי עלתה לשלטון אשתו, שלומציון, שהיתה עוד אשתו של אחיו הגדול אריסטובולוס. היא הייתה מבוגרת ממנו ב-13 שנים, ובעלותה למלוכה הייתה בגיל 64 שנים. זו הפעם היחידה במהלך ימי הבית השני שאישה מלכה בישראל לבדה. בימי הבית הראשון היו שנים ספורות שבהן מלכה עתליה המרשעת על יהודה. שלומציון, לעומת זאת, הייתה צדקת, ורוח חכמים נוחה הימנה. ועליה – בפרק הבא.

מאימפריה לחורבן (א'): מרד החשמונאים והניצחון המפתיע

מאימפריה לחורבן (ב'): הברית המסוכנת שהפילה את ממלכת יהודה

מאימפריה לחורבן (ג'): הניצחון המדהים של יוחנן הורקנוס על אנטיוכוס

מאימפריה לחורבן (ד'): הקרב המכריע בין חכמי התורה לצדוקים

מאימפריה לחורבן (ה'): עלייתו ונפילתו של אריסטובולוס במלכות ישראל

מאימפריה לחורבן (ו'): הקרבות, הניצחונות והתקנה המפורסמת שתיזכר לדורות

מאימפריה לחורבן (ז'): העימות האכזרי של ינאי ותוצאותיו ההרסניות