במעמקי הבאר: אבן המצבה שחושפת את סיפורם של יהודי הודו

אנחנו מכירים כל כך הרבה קהילות יהודיות, כמעט שאין מקום שממנו לא הגיעה קהילה יהודית. אבל לא תמיד אנחנו יודעים על ההיסטוריה של הקהילה. ובאמת, מהעדר רישומים מסודרים, אין מידע ברור בנוגע לתחילת הישוב היהודי. יהודים נרדפו בכל העולם, גורשו ממקום אחד והתיישבו במקום שני, גורשו מן השני וחזרו אל הראשון... ובכל זאת שמך לא שכחנו.

בית הכנסת צ'נמנגלם נחשב לבית הכנסת העתיק בהודו. הוא נבנה לפני כשש מאות שנים, אבל יסודות המבנה קדומים במאות שנים, לא ידוע כמה. בית הכנסת ריק כיום, ומשמש כמוזיאון, כי כל יהודי הקהילה עלו ב"ה לארץ ישראל. יחד איתם הם לקחו את כתר הזהב המפורסם של בית הכנסת, שניתן ליהודי הודו במתנה מאת המהראג'ה מטרונקוור. הכתר שקל 212 קראט, והיה עשוי מזהב משובץ באבני אודם ואזמרגד. הכתר שכן כבוד בבית הכנסת במושב "נבטים", שבו מתגוררים יהודי הודו. למרבה הצער הוא נגנב משם בשנת 2008, ומה עלה בגורלו – לא ידוע.

בחצר בית הכנסת צ'נמנגלם בהודו מוצבת מצבה המכונה "מצבת שרה בת ישראל", שנחשבה למצבה היהודית העתיקה בהודו. שרה בת ישראל נפטרה בחודש נובמבר 1269, לפי הרשום עליה, לפני כמעט שמונה מאות שנים.

אך בשבוע שעבר נמצא ממצא מפתיע בעיר רמאנטהפוראם שבהודו: בתוך באר עתיקה ברחבי חוות הקוקוס של מר באלי, נמצאה אבן גדולה, שניכר שהיתה חלק ממצבה. פועלי החווה לא בדיוק ידעו לפענח את הכתוב, וגם לא גילו ענין רב באבן ישנה, אבל סטודנט בשם חתים עלי, המתעניין בהיסטוריה, גילה שמדובר באותיות עבריות. אל המקום נקרא תאופיק זכריה, חוקר היסטוריה יהודית בהודו, שפענח את הכתוב וגילה כי המצבה עתיקה יותר ממצבת שרה בת ישראל! היא מתעדת פטירה משנת 1224 לספירה, ולכן היא העדות הקדומה ביותר לבני ישראל בהודו, אם כי לפי המסורת זמנם קדום עוד יותר משנה זו, כמובן.

כבר לפני כשנה התגלו שרידי בית כנסת באזור רמאנטהפוראם, אלא שלא היה מידע מאיזו תקופה הם. כיום, אחרי גילוי המצבה, סביר להניח שמדובר באותה תקופה. נראה שאי שם, לפני מאות שנים, רצה מישהו להיפטר מהשרידים היהודיים, ופשוט השליך את המצבה לתוך הבאר, מבלי לדעת את משמעותה ההיסטורית. שמו של הנפטר הוא ככל הנראה נחמיה, אם כי קשה לדעת בבירור, עקב מצב הכתב.

מקומיים מספרים כי מצבה נוספת מסתובבת אצל חובבי עתיקות באזור. לפי תמונה שהגיעה לחוקרים, הכיתוב עליה הוא "מרים בת דוד", ומקוים להגיע גם אליה, כדי לתת שם ושארית ליהודי הודו בתקופות קדומות, ולהנציח את זכרם, ואת העובדה שמסרו את נפשם כדי לשמור על יהדותם.