אפרת ברזל: קודם כל תגידי "לא". אבל "לא" בריא

"אני מתנצלת, תודה. אבל אני כעת אומרת לא. אני אומרת 'לא בריא'".

יש משמעות גדולה מאוד לדרך בה אנחנו בוררות החוצה מילים.

בדיבורים, בכתיבה.

יש משמעות גדולה לטונציה, לצליל, לעלייה וירידה בעוצמת הקול, לאותיות שנדגיש, למלעיל ולמלרע.

יש משמעות גדולה למקום שבו את שמה פסיק, נקודה או סימן קריאה.

במשפט הציטוט שרשום כאן מעלה יש הסתכלות בריאה על המילה: לא.

כי הרי בראשוניות של המילה הקצרה הזו, בתפיסתינו הרגעית, יש אנרגיה שלילית.

לא – היא מילה דוחה. היא מילה סוגרת. לא – היא מילה מרחיקה.

אבל כאן, בדיוקנו אנו היום, אני רוצה לכתוב על "לא בריא". לא שהוא בריאות. שלילה שהיא חיובית. סירוב שהוא עוצמה.

לא בריא שדורש הרבה כוחות נפש, כאלה הקשים לפעמים ליישום הרבה יותר מתשובת: כן.

יש כן בריא ויש כן חולה.

יש לא בריא. ויש לא שהוא הימנעות מורכבת.

היום נעסוק בחיבורנו ב"לא" הבריא.

כשנושא מקיף אותך ביום יום שלך כמעט מכל כוון, כמעט מכל אישה שאת פוגשת או עמה את מדברת, את כבר יודעת שמדובר בנושא אקוטי. נושא מבוקש, נושא המבקש יחס חם ושימת לב מרוכזת.

התקשרתי השבוע לאשת רב חשובה, ביקשתי ממנה משהו שאי אפשר היה לסרב לו.

היא ענתה לי במילים פשוטות, בהירות ונכונות: "לא, אפרת, לא אוכל, אני לא יכולה להכניס עוד סיכה ביומן".

זהו.

היא היתה נחרצת כל כך, שהערצתי אותה עוד יותר. מיד אמרתי לה תודה, וסיפרתי לה שהיא נותנת לי עכשיו כוח. כוח למחקר ה"לא" שלי. ה"לא הבריא".

"את יודעת כמה לא נעים לי לסרב לאנשים?", היא המשיכה, "את יודעת כמה חשוב לנשות ישראל מה שאת מבקשת ממני? אבל את יודעת כמה דברים נשים עושות ואחר כך מתפרקות?".

זה בדיוק העניין, היא הסבירה לי. "אישה צריכה לדעת את הגבולות שלה, גם את גבולות הנתינה, גם את גבולות הזמן. אישה יהודייה צריכה לדעת את מידת מאזן משק כוחותיה". הקשבתי.

"הרגע שבו היא מתכנסת הביתה וכל כבודה בת מלך פנימה?", ניסיתי להיות תורנית, והיא המשיכה, "בדיוק ככה. מרוב נתינה החוצה, אנשים שוכחים כמה פנימה חשובה".

"לא בריא".

זה סטיקר.

זו מדבקה. 

זו יכולת להגיד, "תודה, אבל לא". "לא. תודה". זה האומץ לומר "אני מסרבת לענות יותר לטלפונים היום", "אני מסרבת להגיע", "מסרבת לקחת עוד עבודה, כי ה'כן' שאגיד כבר לא ייטיב עם האמא או הסבתא שצריכה לשמור על היותה עיקר הבית והמשפחה".

בדיוק כמו בגוף, בדיוק כמו בנפש, בדיוק כמו במצוות.

1. גוף: הכוח הזה להגיד "לא" לאוכל שאינו מועיל לנו. לשומן, לסוכר, לטיגון מיותר. העצירה של רגע לפני, והסירוב. זו בריאות.

2. נפש: הכוח הזה להגיד "לא" לאנשים שאנחנו לא רוצים בחיינו, למערכות יחסים שאינן בריאות לנו. לעומסים שמזיקים לנו.

3. במצוות אל תעשה. הכוח הזה להגיד "לא" לדברים אסורים שהתורה מבקשת מאיתנו להימנע מהם.

מה יש בתוכנו, בקמצוץ השנייה הזו, לפני שאנחנו יכולים להוציא מהאישיות שלנו את עוצמת ה"לא הבריא" הזו? מהימנעות שהיא חיובית.

רגע לפני שאנחנו ניצלים מדבר אסור, מהיגררות לעבירה.

מהשתתפות בדבר שיזיק לנו, מלקיחת חלק שנצטער עליו.

זה היה מרגש בשבת האחרונה.

חתכתי משהו לסעודה שלישית, ירק של כן, ושמעתי את אחד הבנים שלי שואל את בעלי, "אבא, כבעל תשובה צעיר, איך זה היה, עם איזו מצווה התחלת, איך פתאום עשית, מה חשבת?".

אל תתערבי, אמרתי לעצמי מהמטבח. זה גם סוג של "לא. בריא".

שב ואל תעשה.

תחתכי עכשיו, ואל תדברי.

"אני חושב שהתחלתי מלהפסיק", בעלי ענה לא. "להפסיק לאכול אוכל לא כשר. הפסקתי אחר כך לאט-לאט לנסוע בשבת. קודם אמרתי 'לא', אחר כך כבר היה לי הכוח להגיד כן".