בשביל מה אנחנו חיים כאן? קומו ועשו שינוי

כבר יש לנו חזון כיצד להשתמש בפוטנציאל שלנו כדי למלא את משימותינו. עכשיו נתרכז בממד ספציפי מאוד של ייעודנו: היחסים שלנו עם העולם והחברה.

זכור לי היטב אירוע שהתרחש בילדותי, כשהייתי בספרייה. הוא לא היה חמור כל כך, אך הייתה לו משמעות גדולה.

באמצע היום נכנסה לספרייה קבוצת צעירים כבני עשרים. הם הציגו את עצמם כסטודנטים המעוניינים בקריאת ספרים למחקר, אך בצאתם ראיתי שהחביאו בתוך תיקיהם כמה ספרים נדירים. קרוב לוודאי שהם התכוונו למכור אותם – סוג טיפוסי של גנֵבה. נערה כבת שמונה-עשרה הבחינה במתרחש. תהיתי ביני ובין עצמי: האם כדאי לה להזהיר את האחראים בספרייה? אולי אם תעשה זאת תצטרך אחר כך לגשת לתחנת המשטרה למסור עדות ולעבור כמה אי נעימויות? אולי מוטב לה לשבת בשקט בפינתה ולהמשיך בעיסוקיה?

ואולם הנערה לא היססה אף רגע. היא מיהרה לקום ממקומה ולהפנות את תשומת ליבו של השומר שעמד בפתח. השומר, במיומנות ובנחישות, החרים את הספרים והזהיר את הנערים חמורות שלא יעזו לנסות לחזור על המעשה.

למדתי רבות מאירוע זה. כשחשבתי על התנהגותה של הנערה, התחלתי להרהר: בסופו של דבר, בשביל מה אנחנו קיימים? האם אנו אמורים לשבת כמו צופים ולהסתכל על סיבובי כדור הארץ? לא! אם אלוקים ברא אותנו – זה במטרה שנהיה פעילים בחברה.

לעיתים אנו משלימים עם דברים בעיניים עצומות, בלי לחשוב איך בידינו לשנותם. העובדה שעלינו לשמוח בחלקנו, אין משמעה שעלינו להשלים עם מצבו של העולם הסובב אותנו.

אנחנו מוצאים בהיסטוריה דוגמאות רבות המעידות על חשיבותה של התערבות בבעיות שגרתיות של החברה. כשאנו מתוודעים לבעיה או  לחסר כלשהו בחברה, עלינו לקום, לעזור ולפעול, ולא להסתפק בגלגול עיניים וספיקת כפיים.

סיפורי גבורה רבים המשמשים דוגמה לפעילות חיובית מצויים בהיסטוריה, אף זו שאינה רחוקה, כגון בשנות השואה באירופה ובתחיית העם היהודי.

חנה סנש (1944-1921) הייתה נערה יהודייה שנולדה בהונגריה. מגיל צעיר היא הבחינה באי-צדק הנעשה נגד היהודים בארץ הולדתה. הייתה לה זיקה חזקה לענייני יהדות וציונות, וברגע שבגרה ונהייתה עצמאית, החליטה לעלות ארצה. היא השאירה מאחוריה משפחה, חברים, תרבות ועוד, מודעת לעובדה שחובותיה המוסריים טרם הושלמו. כשנודע לה המתרחש לעמה במחנות ההשמדה, התגייסה חנה סנש לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. בסוף היא נתפסה והוצאה להורג. חייה היו קצרים, אך מלאי עוצמה, וזה מה שחשוב לנו. עכשיו, דמיין שאתה חי בסוף שנת 1945, בסוף המלחמה. אתה יהודי, ניצול ועד לכל הזוועות שעבר העם היהודי. מה עובר לך בראש? אתה יכול לחשוב: 'זה הסוף!!! ההיסטוריה שלנו מסתיימת כאן! לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו! קהילותינו החזקות, הישיבות, הכוח הפוליטי שלנו... ראו מה עשו מאיתנו!... לא נותר לנו מה לעשות'. זו בהחלט המחשבה המתבקשת. הרי מסיבות משמעותיות פחות – עמים אחרים נעלמו. אבל יהודים רבים לא חשבו כך. בספר 'מכתב מאליהו' מופיע מכתב שכתב לבנו אחד מגדולי הדור ההוא, הרב אליהו דסלר. במכתב מציג הרב דסלר את רגשותיו ואת המלצותיו לתקופה שלאחר המלחמה. מילותיו קשות ועצובות, אבל אפשר לחוש בהן בבירור עד כמה הוא משוכנע שאין זה הסוף אלא להפך – הוא קורא לכל היהודים למצוא את המשמעות בעובדה שניצלו ולשאול את עצמם מדוע ניצלו חייהם. אין ספק! המכתב מביע משמעות עמוקה עם מסר ברור: עלינו להשתמש בכל שנייה של חיינו, כדי לבנות מחדש את מה שנהרס, ולהילחם בכל רגע נתון, כדי שהערכים היהודיים יקומו מחדש, חזקים יותר. במצב ההוא – לאיש לא הייתה זכות לחשוב על משהו אחר, פרט להחזרת החיים והכבוד לעם היהודי. עכשיו, כשאנו יודעים את המשך הסיפור, קל להבין את המילים ההן. אבל כשהן נכתבו, בסוף מלחמת העולם השנייה, הן לא היו מובנות מאליהן לנוכח האנשים המעטים שהיו, ולנוכח הכוח והרצון לשמוע – שהיו מעטים אף יותר. מזל שרבים שמעו בכל זאת. בזכותם נוכחנו לראות את תחיית הכוח והכבוד של העם היהודי.

אם תנהג בהתאם לדוגמאות אלה, קרוב לוודאי שיהיו לך חיים מלאי משמעות ומצפון נקי. אל תשכח! עמידה במקום עשויה להיות דבר שלילי. העולם זקוק לך! ואין לך זכות להתכחש לתפקיד שייעד לך האלוקים.

ברור שאיש אינו מסוגל לשנות את העולם לבדו. הידיעה הזאת קשורה לידיעה שאלוקים, ולא אנחנו, הוא השולט בכול ומכתיב את גורל היקום. בכל אופן, חובה על כל אחד מאיתנו למלא את החלק שלו. מטרתנו אינה לשנות את העולם, אלא לשנות את עצמנו, ולשם כך חייבים להיות פעילים.

אדם שאין לו חזון זה נוטה להיות פסימי ובעל חשיבה שלילית, כי הוא מרגיש קטן מול בעיות העולם. הגישה הזאת אינה טובה, והיא אף מסוכנת. הרצון לשנות את העולם, במו ידיך, שוחק ומתסכל, כי המאמץ שמושקע בזה רב, והתוצאה – חסרת חשיבות. תחושת כישלון זו עלולה להוביל את האדם לעצבות ולפסימיות מתמדת, ובמקרים קיצוניים – אף למעשים קיצוניים. רבים מהמחבלים וחברי הכיתות האפוקליפטיות מגיעים לקיצוניותם בעקבות תחושת הכישלון שהם חשים לנוכח העובדה שהעולם אינו מושלם ושהם אינם מסוגלים לשפר אותו. הם מחפשים אמצעים יוצאי דופן להפוך את העולם למקום טוב יותר ולחסל את מה שנראה בעיניהם שלילי, ומכאן יוצאים פיגועים, מהחמורים ביותר, או, בכיתות מסוימות, ניסיונות להאיץ את סוף העולם.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.