כיצד ניצלו ילדי קלן מהנאצים? המסע לראשית יהודי אשכנז

התרגלנו שיש בעולם יהודים אשכנזים... אבל לא תמיד זה היה כך. בימי בית המקדש השני, ועוד לפניו, היו קהילות יהודיות במאות ארצות, במצרים ובאפריקה, בבבל ופרס, בעסיא ולודקיא (בטורקיה של ימינו), אפילו באספמיה (ספרד של ימינו), אבל אשכנזים לא היו. הסיבה היא שבני תרבות בכלל לא גרו במדינות מערב אירופה כמו צרפת, גרמניה ושכנותיהן. באזורים אלה חיו שבטים פראיים שנקראו על ידי הרומאים "ברברים", או "הונים".

בט"ז בחשוון תרצ"ט, ליל הבדולח, השתולל אספסוף נאצי זועם ברחובות העיר הגרמנית קלן, שהתגוררו בה כעשרים אלף יהודים. הרשעים הציתו את בית הכנסת כליל, וכילו זעמם ביהודים ובחנויות יהודיות. במאמר תגובה שכתב מנחם קליבנסקי, מנהל בית הספר בקלן, נאמר: "ההמון המוסת קרא 'גרמניה לגרמנים', אך יהודים גרו בקלן הרבה לפני שהיגרו אליה הגרמנים!". קליבנסקי זכה לשלוח 130 מילדי קלן בטרנספורט קינדר לאנגליה ולהצילם ממוות, אבל הוא עצמו נרצח על ידי הגרמנים.

המשפט שלו, "יהודים גרו בקלן הרבה לפני שהיגרו אליה הגרמנים", הוא אכן נכון, ולא פלא שהרגיז כל כך את הגרמנים. שמה המקורי של קלן הוא "קולוניה", וכך היא נקראה בפי היהודים, תושביה, עד השואה. המילה "קולוניה" פירושה "התיישבות", בשפה הרומאית. מי שהקים את העיר קולוניה היו הרומאים, שבשנת 38 לפני הספירה, כמאה שנים לפני חורבן הבית, הקימו בשליחות הקיסר מרקוס אגריפה מושבה על גדות הריין מצד מזרח. העיר היתה בשליטת הרומאים עד השנה 456, שבה נכבשה על ידי הפרנקים, ששכנו ממערב לריין (באזור בלגיה של ימינו). הגרמנים הגיעו רק בהמשך.

אבל יהודים הגיעו יחד עם הצבא הרומאי, ויש סימנים לנוכחותם בקלן עוד לפני חורבן בית המקדש. אחד הארכיאולוגים הפעילים בתחום הוא המלומד הגרמני סוון שוטה, שחפר תחת יסודות בית הכנסת מימי הביניים, ומצא שרידים עתיקים יותר, וגם עשר כתובות עבריות. סוון שוטה אינו מבין עברית, והוא שלח את הכתובות למומחים. הוא סיפר לתקשורת בהומור, שכתובת אחת היתה נראית לו מכובדת ומרשימה, והוא שלח אותה מיד לפענוח אצל מומחים לעברית. לאכזבתו התברר לו כי הכתובת רק סימנה את הדרך לבית הכיסא...

היהודים בקלן בימי הרומאים הוכרזו כ"דת מותרת", עוד לפני השתלטות הנצרות על האימפריה הרומאית. הם חיו בקלן בשגשוג ורווחה. מקומם היה משמעותי עד כדי כך שהיתה להם הזכות להתמודד למועצת העיר, ואנשי הרוח שבהם קיבלו פטור משרות צבאי ואזרחי. כך נכתב בקודקס תיאודוסיאנוס: "אנו מתירים לכל המועצות העירוניות למנות יהודים לקוריה באמצעות החוק הכללי. כדי לפצות אותם באופן מסוים על החוקים הקודמים, אנו קובעים כי שניים או שלושה מהם יהנו מהזכות לא להיקרא לשירות ציבורי כלשהו".

לבית הכנסת ניתנה פריבילגיה קיסרית המסדירה את זכויותיו.

אכן, בצדק כעסו והשתוללו הנאצים לשמע העובדות ההיסטוריות. היהודים היו בחלקים של גרמניה לפניהם, והם לגיטימיים לא פחות מהם...

קלן היתה הראשונה לקהילות יהודי אשכנז, ויהודים גרו בה לאורך רוב הזמן, אך את מקומה כראש גולת יהודי אשכנז ירשו קהילות שו"ם, שפיירא וורמייזא ומגנצא. המהרי"ל, שחי בוונציה לפני כשבע מאות שנה, סיפר כי מסורת בידו שיהודים התגוררו בוונציה אלף שנים לפניו, כלומר מהמאה השלישית לספירה. אך בלי ספק, המפנה הגדול שהרים את קרנה של קהילת מגנצא וקהילות שו"ם, היא הגירתם של גדולי תורה מאיטליה לאשכנז.

משפחת קלונימוס היתה משפחה מיוחסת ומפורסמת בעיר לוקא שבאיטליה, ובניה היו סוחרים עשירים, וגם גדולים מופלגים בתורה מאד. בשנת 787, הקיסר קרול הגדול ביקש מהם לעקור את מושבם אל העיר מגנצא (מיינץ של ימינו), כדי ללמד את היהודים את תורת ישראל ולעשותם להגונים וישרים... למעשה יש סבורים שהוא רצה רק לפתח את המסחר של ערי הריין. כך או כך, הגירת משפחת קלונימוס, ואחריהם יהודים רבים, למגנצא, אכן פיתחה לא רק את המסחר באזור, אלא גם את לימוד התורה.

בנוסף על משפחת קלונימוס, התרחש מפנה נוסף ביהדות אשכנז עם עלייתו של רבנו ליאון, או כפי שהוא מכונה בפירוט אצל תלמידיו: "רבינו יהודה הכהן ליאונטין הזקן". השם יהודה נקרא תמיד גם "אריה", ובצרפתית ליאון. רבנו ליאון עלה אף הוא מאיטליה למגנצא, ופעל שם גדולות ונצורות. רבנו גרשום מאור הגולה כותב: "רבנו ליאון, רבי שלמדני רוב תלמודי זצ"ל, חכם מופלא… סמכתי על דברי רבנו ליאון… אני רואה את דברי רבנו ליאון שמסר לי כי מופלא בדורו היה, ואחרי דבריו לא ישנו".

רבנו ליאון חי בזמן רב שרירא גאון, והיווה עבור יהודי אשכנז סמכות מקבילה לסמכות הגאון. כיוון שלא היה מקובל לכתוב חידושי תורה בזמנו, אין לנו כתבים ממנו, אלא רק מתלמידי תלמידיו, אבל שמו וזכרו הילכו בקרב רבותינו ראשוני אשכנז בתור גדול האומה ומנהיגה, רב פוסק, פרשן ופייטן, שקבע את הנהגות התפילה והמצוות בפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שאחד מהם היה רש"י הקדוש.