פרשת דברים: משה רבנו מלמד אותנו איך לתת ביקורת

חמישה שבועות טרם פטירתו מן העולם, משמיע משה רבנו לבני ישראל דברי ביקורת ותוכחה כמעט על כל החטאים שהם חטאו במהלך שהותם במדבר. משה רבנו עושה זאת בעדינות רבה וברמזים, וזאת כדי לשמור על כבודם (רש"י תחילת הפרשה).

ארבעים שנה משה כביכול "מתאפק" ולא מוכיח את בני ישראל באופן משמעותי, למרות שהוא ראה "בזמן אמת" חטאים קשים כדוגמת העגל, המרגלים, בתלונות וכפיות טובה. במשך כל הארבעים שנה משה לא השמיע בפניהם תוכחה נוקבת, כפי שהוא מוכיח אותם לפני פטירתו.

שאלה גדולה עומדת לפתחנו: איפה היה משה עד עכשיו? אם יש בלבו כל כך הרבה, מדוע הוא "שמר הכל בבטן" במקום לקיים מצווה מהתורה של "הוכח תוכיח את עמיתך"?

יותר מכך. בדרך כלל, אנשים מעדיפים לעזוב את העולם מתוך דברי פיוס ויישור ההדורים. מדוע עושה משה את ההיפך, ואחרי ארבעים שנה של מנהיגות אבהית, מסורה ואוהבת, בהם משה עשה הכל כדי לפייס את הקדוש ברוך הוא על חטאי בני ישראל, הוא מחליט להיפרד מעמו דווקא עם העלאת זיכרונות כואבים?

לפני שנבין את עומק העניין, רש"י (בפסוק ג') כותב שמשה רבנו למד זאת מיעקב אבינו: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה...", ורש"י מביא כמה סיבות לכך. העניין המרכזי הוא שדברי התוכחה של משה הם דברי מוסר שעוסקים בעבר כדי ללמוד ממנו לעתיד, ומשה העדיף להשמיע אותם לפני הפטירה, כפי שנהג יעקב, משום שאז הלב פתוח לשמוע.

המהר"ל (גור אריה פסוק ג') מוסיף, שבתוכחה לפני פטירה יש מעלה גדולה, ששומע התוכחה יודע שתהיה רק תוכחה אחת ולא יותר. השומע לא חושש שהאבא או המוכיח יוכיח אותו שוב ושוב, אלא הוא יודע שזו תוכחה אחת מלב אוהב לפני מיתה.

אבל עדיין עלינו להבין, איפה היה משה בזמן אמת? מדוע הוא לא הוכיח אותם באופן משמעותי מיד אחרי כל חטא?

רש"י (בפסוק ד) כותב תשובה אקטואלית מאוד: "ויהי בארבעים שנה... דיבר משה... אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי" – כותב רש"י: "אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו - מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר (לקנטר) ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם, והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחם".

הדברים מדהימים. משה ידע את סוד מתן הביקורת: ביקורת נותנים מאהבה. אי אפשר להוכיח לפני שיוצרים תשתית הכנה למתן ביקורת. אתה לא יכול לגשת לומר מילה קשה, לפני ששכנעת את מקבל הביקורת שאתה אוהב אותו ובא לטובתו בלבד.

בני ישראל היו מרירים וכועסים ארבעים שנה. משה רבנו "נכנס לראש שלהם" והבין אותם לגמרי – הם יצאו ממצרים למדבר הגדול וכל חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. המרגלים השפיעו על העם והם מצאו עצמם מסתובבים ארבעים שנה במדבר בלי להגיע לארץ המובטחת. משה הרגיש מנוע מלתת ביקורת משום שהוא הרגיש שבני ישראל עדיין לא בטוחים במאה אחוז שהוא רק לטובתם. משה המתין ארבעים שנה עד שהם ניצחו בנס את סיחון ועוג והם הגיעו אל גבול הארץ המובטחת, ורק אז הם היו פתוחים לביקורת.

ישנן שתי סיבות עיקריות שמחמתן אדם הודף ביקורת:

א. ביקורת היא מעין איום על האישיות של המקבל ומתן תחושה של – אתה כישלון, אתה לא שווה. התגובה הראשונית שמתעוררת היא הגנה עצמית והדבר הטבעי הוא להדוף את הביקורת ולתקוף בחזרה. כך הביקורת אפילו לא נכנסת לאוזן של המקבל, אלא נהדפת במהירות בחזרה.

ב. ביקורת היא תביעה לשינוי, ואף אחד לא אוהב להשתנות. הביקורת יכולה לחדור את האוזן, אבל היא נתקלת במחסום פנימי שלא שש לשינוי הרגלים.

כאן טמון הסוד בדברי רש"י: ביקורת בונה רק כאשר היא באה על מצע של אהבה וכבוד. כשיש תחושה שהביקורת באה מאהבה, המקבל יכול להיות שמח מאוד על קבלתה.

שיעור גדול מלמד אותנו משה רבנו.