מאימפריה לחורבן (ט"ז): השיטות השונות של שמאי והלל והמאבק על שימור ההלכה

באותם ימים שבהם המלכות הארצית בישראל נשחתה, על כסא המלכות ישב הורדוס בן הבליעל, וניהול המדינה הארצי היה בדרך רומאית גויית – יצרו חכמי ישראל, התנאים הקדושים, את ממלכת התורה הנפרדת מן המדינה.

כל ימי ממלכת החשמונאים התנהל מאבק, מי ישלוט בהנהגה הרוחנית: האם הכהן הגדול ילך עם הפרושים, או עם הצדוקים? חכמי ישראל ניסו וגם הצליחו, בחלק מהזמן, לנהל את האומה מבחינה מדינית, להשפיע על החלטות המלוכה, ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם ברגע שעלה הורדוס לשלטון, שוב לא היה השלטון ביד אחים יהודים תועים, אלא ביד גוי נכרי וזר, שלא היה שמץ סיכוי שיבחר בדרך הטובה.

אחרי הריגתו את רוב חברי הסנהדרין, דרש מכל חכם יהודי שרוצה להמשיך לשמש בתפקידו להישבע לו אמונים. רבים מהחכמים נשבעו אמונים כלפי חוץ, כדי שיוכלו להמשיך את האחריות הכבדה של הוראת העם את התורה והחכמה ודרך ה'. אבל אב בית הדין, שמאי הזקן, לא הסכים לכך, והורדוס, מסיבות שלא ידועות לנו, נשא את פניו ולא פגע בו. שמאי ותלמידיו לא פנו לכיוון המדינה, ראשיה, שריה ויועציה. הם עסקו בהלכות, שישה סדרי משנה, וניסו לשקם ולשמר את כל התורה שבעל פה, אחרי כל הרדיפות והצרות שהיו מנת חלקה בעת המלחמות הקשות מול הצדוקים.

דבריו ושיטתו של שמאי הזקן נמצאים עד היום במשנה. הוא אבי שיטת בית שמאי, שדבריה (לצד שיטת בית הלל) הם יסוד המשנה שסידר רבי יהודה הנשיא אחרי שנים רבות. שמאי היה גדול הדור, חריף ומחודד, ולא היה בכל הארץ מי שישווה לו בחכמתו ובגדולתו בתורה. שמעיה ואבטליון, גדולי הדור הקודם, נפטרו בשיבה טובה. שמאי נעשה אב בית דין במקום אבטליון, אבל את הנשיאות נתנו לבני בתירא, שלא היו גדולים בתורה כמו שמאי. יש אומרים שהדבר נעשה בכוונה, כדי להסיח את דעתו של הורדוס, שלא ייתן עיניו בנשיא ויהרוג אותו.

למרות כל מאמציו הגדולים של שמאי לכנס ולסדר את כל התורה שבעל פה, עדיין נשארה מחלוקת אחת בלתי מוכרעת: האם סומכים על קרבן ביום טוב? חכמים לא הצליחו לקבוע מה הוא המנהג הנכון שנהג מאז ומעולם, מימי אנשי כנסת הגדולה. מצד אחד ישנה מצווה לסמוך על הקרבן, מצד שני הדבר אסור בשבת, שכן הוא "שימוש בבעלי חיים". המחלוקת היתה בין החכמים לאורך כל התקופה החשמונאית, ונשארה עוד בימי שמאי. שמאי סבר שאסור לסמוך.

באותו הזמן נולד עוד ספק בהלכה בסיסית: כאשר ערב פסח חל בשבת, כיצד נוהגים בקרבן הפסח? אלו הלכות עשויות להידחות מפני מצוות הקרבן, ואלו אינן נדחות? ידם של הנשיאים בני בתירא קצרה מלהושיע, הם לא הצליחו לבסס את הכרעתם בראיות מהפסוקים. ואז לפתע נגלה כוחו של חכם שלא היה ידוע עד אותו הזמן: הלל הבבלי. הלל נולד בירושלים, ולמד מפי שמעיה ואבטליון, כמו שמאי. אלא שהלל רצה ללמוד עוד דברי תורה שלא היה ניתן לשמוע בארץ ישראל באותו הזמן, ולכן ירד לבבל, שם היו גדולים וחכמים בתורה, שהחזיקו בידם עוד מסורות ועוד חלקים מהתורה שבעל פה, שאולי בארץ ישראל נשכחו מחמת הצרות והמלחמות. כך נעשה הלל מושלם בתורה, אך מושלם היה גם במידותיו ובהנהגתו. כאן הוא נחלץ לפני המחנה, והוכיח בשלום ובמישור כיצד יש לנהוג בערב פסח שחל בשבת, ובני בתירא, שהכירו בגדולתו, נאלמו דומיה ונתנו לו את הנשיאות.

כך נעשה הלל הזקן, עניו מכל האדם כמשה רבנו בשעתו, לנשיא ישראל. אבל מולו ניצב שמאי הזקן, שהיה חריף ומחודד, ורוב הלומדים בארץ היו מתלמידיו. שיטותיהם היו שונות, וויכוח ניטש ביניהם ובין תלמידיהם, הלא הם בית שמאי ובית הלל.

זה היה עיסוקם המרכזי של חכמי ישראל בזמן שהורדוס נהג כאחרון החיות הטורפות, חמס ובילע את ישראל, בנה ערים נכריות והחריב מקומות תורה, חמס נשים מבנות הארץ לו לנשים כרצונו, הטיל מיסים בלי הגיון ושיעור כדי לממן מופעים ראוותניים עבור הקיסר, ובנה איצטדיונים וגימנזיונים כדי לערוך מירוצי סוסים ומלחמות שוורים. חכמי ישראל התנתקו מכל זה, קבעו את מקומם בבתי המדרש, ושם עסקו בקדשים ובטהרות. מפני מה בוצרים בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אין קורין אין פולין. שם הראו את גבורתם, ולא פנו כלל אל המאורעות המדיניים. הקורא במשנה לא ידע בכלל שהיה אדם בשם הורדוס.

אך בסופו של דבר כן נוצר מפגש בין הורדוס לבין החכמים, ועל כך בפרק הבא.