המוסלמים נגד המוסלמים: הקרב הסוער על ארץ ישראל ותוצאותיו ההרסניות

בשנת 970 לספירה, ד' תש"ל, עלה המצביא הפאטימי ג'עפר אבן אלפלאח על ארץ ישראל לכבשה. הפאטימים היו קבוצה דתית מוסלמית שקראה את שמה על שם פאטמה, בתו של מוחמד מייסד האיסלאם. דרכם היתה דומה לאיסלאם השיעי של זמננו. הם יצאו למסע ג'יהאד כדי לגאול את ארץ הקודש מהמוסלמים העבאסייים, שלדעתם היו מוסלמים מזויפים.

הפאטימים עלו לראשונה על העיר רמלה, שהייתה העיר הראשונה והאחרונה שבנו המוסלמים בארץ ישראל, רמלה – חולות בערבית, עיר שבנו הערבים בכוחות עצמם על החולות, המכונים במקורותינו הקדומים "מדבר לוד". הם כבשו אותה ואת חולותיה בהצלחה, ולאחר מכן הצפינו עד טבריה וכבשו גם אותה.

אויביהם היו דווקא הקארמטים, קבוצה מוסלמית אחרת ממוצא פרסי. במשך למעלה משנה חלפו גדודי הפאטימים והקארמטים בארץ מצפון לדרום כשהם מכים זה בזה, והסובלים המרכזיים היו תושבי הארץ.

גם אחרי שהקארמטים הובסו ועזבו את האזור, עדיין היה שבט בדואי ענקי שהטיל את אימתו על יושבי הארץ. שמו היה שבט ה"טַי", שלפי השערת חוקרים הוא השבט שכונה "ההוא טייעא" בפי חז"ל. הם זינבו ביושבי הארץ כדי לפגוע בפאטימים, השחיתו את התבואות ואת המאכלים עד שלא נמצא מה לאכול. אחד מתושבי רמלה כותב כי "היו הבריות הבאים לרמלה מבקשים דבר לאוכלו ואינם מוצאים, ועובדי האדמה מסתובבים בשווקים ומבקשים נדבות".

ארץ ישראל הפכה למקום פרוץ, שבו כל קבוצה ערבית שחפצה התחילה לשלוח את ידיה. גם הטורקים הצטרפו לחגיגה, ושלחו קבוצה שנקראה "כתאמיים". הם השתלטו למשל על טבריה, וגרמו בה הרס רב.

שמואל בן הושענא, שהיה מראשי ישיבת ארץ ישראל שבטבריה, כתב באותו הזמן בלשון פיוטית: "ערלים אדומים, אגגים אכזרים, השטינו סגולה (=היו שטן לעם ישראל, שהוא עם סגולה), אחד בצוען וזה בגבול כנען", ובשוליים הוסיף: "אמרו לנו שטיבעוהו ביאור". הכוונה לאחד מראשי הפורעים בשם ברג'ואן שהוצא להורג במצרים על יד הנילוס הוא היאור.

לשלטון עלה חאליף פאטימי חדש בשם אלחכים. הוא היה חזק נגד האויבים מחוץ, והביטחון האישי בארץ שב לאיתנו, אבל באותה מידה הכביד ידו על היהודים. הוא המציא תקנה חדשה:  כל יהודי צריך לשאת על גופו ביציאתו מביתו חישוק עץ במשקל חמשה רוטל (יותר משני קילו), כיוון שהיהודים חטאו בחטא העגל... בכניסתו לבית המרחץ היה על היהודי לקשור פעמון לצווארו, כדי שידעו שיהודי "טמא" מגיע ויוכלו להתרחק ממנו. בהמשך הוא גם ציווה להרוס בתי כנסת. בין השאר שרף בקנאותו לאיסלאם גם בתי תיפלה של נוצרים בארץ ישראל, והנוצרים באירופה האשימו בזה כמובן את היהודים. בשנת 1010, ד' תש"ע, יהודי אורליאן שבצרפת נענשו על כך שיהודים בא"י כביכול שרפו את כנסיית הקבר.

עשר שנים לאחר מכן, נקעה נפשה של האוכלוסייה בארץ מאל חכים. הם רצחוהו נפש, ובטלו גזרותיו, אך שוב השתלטו הבדואים על הארץ. רבי שלמה בן יוסף הכהן, שהיה גאון ארץ ישראל, מתאר את הבדואים משתוללים ברחבי הארץ, בוזזים את חפצי הערך והאוכל ולאחר מכן מעלים באש את העיר. "יצאנו מכל שהיה לנו, ריקים, ערומים עצובים, ולא נשאר לאיש בבית אפילו כסות עצמו או כלי ביתו".

היהודים לא ידעו עם מי עליהם להזדהות כדי שלא לסבול עוד גזרות ופרעות. יהודי אשקלון החליטו לשים מבטחם במושל אשקלון, אבו חריע, ובגניזה הקהירית נמצא מכתב יהודי אשקלון למצרים, לתמוך באבו חריע "אשר גמלנו טובה ביותר... חס עלינו ולא הטריח עלינו בדבר בעולם...".

בסופו של דבר הכריע גאון ארץ ישראל רבי שלמה בן יוסף הכהן שיש לתמוך בח'ליף הפאטימי, כי איום השודדים הבדואים ושאר גדודי הפושטים גרוע מכל. במכתבים שנשלחו לערים שונות הצהיר רבי שלמה שהיהודים תומכים בפאטימים, ומבקשים עזרה. בסופו של דבר התברר שהיתה זו בחירה נכונה. הפאטימיים התחזקו, ביערו את השודדים והבדואים מן הארץ, והשכינו שקט ושלווה יחסיים. הם שיקמו את חומות ירושלים ואת הערים רמלה וטבריה. היישוב היהודי בארץ ישראל היה יציב באופן יחסי, עד מסעי הצלב הנוצריים.