אפרת ברזל: אתם מרגישים שמבינים אתכם מספיק?

אין אדם אחד בעולם שלא חווה את התחושה הזו,

תחושה עצובה ובודדה שאומרת: "העולם לא מבין אותי".

"האנשים שסביבי לא מבינים אותי מספיק".

בואו נעשה את זה שניה מהתחלה בהטיית עבר: אין אדם בעולם שלא הרגיש בחייו, אי אז, בינקותו, לפחות פעם אחת, שלא הבינו אותו, שלא עמדו על גודל צערו. על גודל מאמציו. על גודל פגיעתו. שזלזלו במעמקיו.

שלא הרגישו אותו, כמו שהוא היה אז זקוק שכן.

לא ריחמו עליו מספיק.

לא ראו כמה הוא טוב.

לא העריכו אותו כפי שהיה אמור לקבל הערכה.

לא אמרו לו "איזה יופי" כמו שהוא ציפה.

אני מדברת על משפחות בעלות מערכות יחסים נורמטיביות לחלוטין.

תשאלו כעת, עכשיו, באומץ, סביבכם, את עצמכם, את הילדים שלכם, אם הם מרגישים שאתם מבינים אותם מספיק.

הם יודעים יופי מגיל צעיר לרסס משפטים כמו "אמא, את לא מקשיבה לי"; "אמא, את לא מבינה".

תבדקו גם אם אתם מרגישים בעצמכם שמבינים אתכם.

אין אחד מאיתנו שעבר דרך הילדות של עצמו, ותמיד קיבל את מנת היחס שהוא חיכה לה.

זה ממשיך אצל חלקנו עד היום.

אין אחת מאתנו שאין לה דמות אחת בחיים שלטענתה, גם בזמנים האלה, לא הודתה לה מספיק, איזו מנהלת בעבודה שאפשר להגיד עליה "זה לא ייאמן, היא אפילו לא התקשרה להגיד לי תודה", או, "היא יכולה היתה להגיד לי יותר יפה תודה".

או "בקושי תודה היא אמרה לי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילה". אין.

הפולניות יוסיפו, "לא שציפיתי", "אני לא צריכה את התודה שלה", אבל זה לא באמת נכון. זו ציפתה, וההיא צריכה. גם לישועה וגם לתודה ולהערכה.

בגלל שבית המקדש נבנה קודם כל בתוך בית הלב שלנו, אני רוצה להדליק פנס אל העניין המסוים הזה, שכותרתו היא "חוסר בהבנת הלב שאותה אנחנו מבקשים מהאחרים", "תחושת חוסר הערכה", תחושת "חוסר" רגשית כללית, תחושת "לא מבינים אותי", כזו שמחמיצה ומשבשת את בלבבי משכן אבנה. כזו שמציקה בלי הרף.

כי האנשים שמהם אנחנו זקוקים לתודה, או להכרה רגשית במה שעובר עלינו, הם אנשים שאכפת לנו מהם. וכדאי שימשיכו להיות כאלה.

אלה אנשים שאכפת לנו גם שלהם יהיה איכפת מאיתנו.

מי שאינו משמעותי בשבילנו, לא מעניין אותנו.

ומי שכן, כל כך כן.

נעשה הכל, לפעמים, כדי להרגיש מורגשים על ידיהם. מהם ניפגע, מהם נשמח, מהם נהיה מאושרים ומסופקים או מורעבים ומסכנים.

בתקופות שגרה רגשיות רגילות, לכאורה, קל יותר להבין אותנו. הרבה יותר קשה בתקופות מעבר, בתקופות ספק, בתקופות חושך. בתקופת חורבן. בתקופות האלה, האבסורד הוא שדווקא אז, אנחנו צריכים עוד יותר להרגיש מובנים.

אני מצטטת שורה משיר שכתבה חברתי המשוררת, רחלי ראובן, על אמא ששרה מילים נוגעות לבתה: "כמה גבהת בתי, לבי נפעם, כמה בנית לך מלכויות".

אני מדלגת אל משפט לא פשוט מהשיר, כזה שעושה לבכות, אם כאמהות, אם כבנות, משפט שהולך ככה:

"סלחי לי בת, על העיתים שנדרשת

לגדול,

לגדול לבד".

כי כשאנחנו לא הרגשנו מובנים, או כשהילדים שלנו לא מרגישים כאלה, הם מרגישים לבד. ואיכה ישבה בדד כשכולנו סביבה?

עובדה.

אבל הרגע שבו אנחנו הכי צריכים שיבינו אותנו, הנה זה בא, הוא הרגע שבו אנחנו מקבלים אומץ ומספרים למישהו קרוב אלינו, בעיקר להורים שלנו על משהו סודי, משהו של חורבן שיושב בנו שנים, ואנחנו כבר זמן רב מתלבטים אם ואיך להגיד אותו.

וכבר אומרים. ומספרים.

ברגע הזה, אם מי שחשוב לנו סותר אותנו, או אומר לנו, "מה פתאום", "לא יכול להיות", "את סתם מגזימה", "אתה סתם אומר", "אתה אשם" – זה הכי גומר.

זה רגע של כאב גדול. של בכי. בכי של אמת. לא רק על מה שקרה ורציתי לחלוק אתכם, אלא, ואולי בעיקר, כי רציתי שתבינו אותי, שתהיו למעני, שלא ארגיש בודד. דרך האנשים הכי קרובים אלינו אנחנו מצפים להיכנס יחד אל קודש הקודשים של העולמות הפנימיים. וזה הכי כואב ופוצע, כשלא מצליחים.