"שנאתי אותה בכל פעם שראיתי אותה – עד שהחלטתי לעשות את המהלך הזה"

בתקופת הקורונה גרתי במלון במרכז העיר בירושלים, היות שהמלונות לא עבדו כהרגלם, עקב המצב. 

היתה שם עובדת מטעם המלון, מנהלת קבלה, שהיתה אחראית לקבל את התשלומים מהדיירים, בין יתר תפקידיה. 

בכל פעם שהיתי באה לשלם – ללא כל סיבה היחס שלה אלי היה קר ולא נעים בכלל, ולצערי, "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם" - זה הגיע... התחלתי לשנוא אותה. 

עד שבחסדי ה', ובזכות לימוד בספר "תומר דבורה", רציתי להעביר על מידותי. החלטתי להפוך את המצב, וחשבתי: אין הדבר תלוי אלא בי. 

ירדתי אליה לשלם, וכהרגלה היא לא קיבלה אותי בסבר פנים יפות. אז אמרתי לה: "רציתי להודות לך על כל מה שאת עושה... את מחזיקה את המלון!". זו היתה הארה אמיתית... היתה המון אחריות על כתפיה. 

 אורו עיניה. היא חייכה חיוך ענק, ובאי נעימות – ובפליאה בו זמנית – אמרה: "תודה... סליחה על היחס, את לא אשמה". 

עניתי לה: "אני יודעת מה זה לעבוד עם קהל... דרישות ותלונות כל הזמן". המשכתי ואמרתי לה: "זה בסדר מצידך אם אתקשר למנהל לומר כמה מילים טובות עליך?". 

היא חייכה, קצת התביישה, ואמרה: "אם את רוצה? בכיף". 

יצאתי משם ומיד התקשרתי למנהל, ושבחתי אותה בפניו. הוא כמובן שמח מאד. 

לא הסתפקתי בזה. הלכתי וקניתי לה מגנט שכתוב עליו: "אין עליך", וצרפתי לזה צלחת עם אלפחורס טעימים. כשהיא קיבלה את זה, היא כמובן שוב חייכה חיוך גדול, ואמרה: "תדעי לך שהיום שלי התחיל נאחס, ואת באת ועשית לי את היום... גם המנהל התקשר אלי ושיבח אותי בזכות המילים הטובות שלך". 

אני כמובן שמחתי מאד לשמוע. אמרתי: "תודה" והלכתי. אבל הפעם לא הלכתי כמו בפעמים הקודמות. הלכתי בתחושה מרוממת! בסייעתא דשמייא ענקית זכיתי להפוך את הרע לטוב. ולא זו בלבד, אלא גם היחסים השתנו, והמר באמת הפך להיות מתוק... מאז היא האירה לי פנים, ונהיינו חברות. 

המוסר שלמדתי מהמעשה הזה הוא שצריך להסתכל קצת מעבר, ולראות את השני, שלפעמים הוא מתנהג לא בהתאם בגלל שהוא מתמודד עם דברים. אין יהודי רע, יש יהודי שרע לו... אז עם קצת מחשבה ולב פתוח ורצון להיטיב, אפשר לפתוח פתח קטן לאהבה גדולה.