חיים תחת אש: איך רקטות וכטב"מים הפכו את השכונה שלנו למשפחתית מאי פעם

אני גרה בצפון הארץ, ביישוב בר יוחאי, שממוקם חמש דקות ממירון. אנו חיים מתחילת המלחמה תחת מצור של רקטות וכטב"מים, לצערנו כמעט שהתרגלנו לזה. 

כיוון שהשכונה שלנו ישנה יחסית, אין לנו ממ"דים בבתים, ואנו נאלצים בכל אזעקה או 'בום' מפחיד לרוץ למקלט... מסתבר שכנראה לקב"ה יש דרכים משלו לחבר בין אנשים. וכאן המיוחד בסיפור שלנו.  

אנחנו שכונה שבה בסך הכל התושבים מסתדרים יפה ביניהם, אבל המלחמה והנוכחות שנכפתה עלינו לשהות יחד במקלט יצרה קשרים חדשים ומבורכים בין הילדים והנערים של השכונה. 

מרגש לראות ילדים שלא היה ביניהם שום קשר לפני כן, ועכשיו משחקים יחד ויכולים להיות שעות יחד ובשמחה ובאהבה. משפחות ששייכות למגזר מסוים ולא היה סיכוי שניצור קשר איתן – פתאום נוצר לנו איתן קשר חמים וקרוב. כולם דואגים זה לזה, וכשמישהו לא מגיע למקלט – מיד מבררים מה איתו. יוצא שאנחנו נפגשים הרבה, ולכן גם ארגנו לעצמנו פינת ישיבה ליד המקלט, כדי שיהיה נוח, וגם הרבה אחרי שיש הודעה של חזרה לשגרה אנו ממשיכים לשבת יחד, פשוט כי כיף לנו ביחד. 

גם תושבים אחרים שעוברים ליד השכונה לא מבינים מה ההתקהלות הזו, ושואלים אם קרה משהו... 

אז כן, קרה משהו, אבל משהו ממש טוב. ונכון שזה קרה בעת מלחמה וצרה לעם ישראל. לפחות מתנחמים בעובדה שקרו גם דברים טובים, למרות הכל. 

תושבים שיש להם ממ"דים בבית – אנו מזמינים אותם לבוא להתארח במקלט הקרוב, ולראות כמה טוב, וכמה שזה אפשרי להכיר אנשים שונים ממך, ועדיין לאהוב, כי אנחנו יהודים. עם ישראל חי! 

תושבי שכונת דרך האלון ביישוב בר יוחאי.