התפקיד הראשי של האנשים השקופים בבית הספר של החיים

לא תאמינו, אבל יש כבר הורים שמתחילים לספור את הזמן לאחור, ושואלים את עצמם מתי יגיע האחד בספטמבר.

מעבר לטרלול שנוטף מכל פינה במרחב האישי והציבורי שלנו כתוצאה מאכילת הראש האיראנית והאיום הבלתי נגמר, ישנה תחושה כבדה שמלווה את ההורים, שכעת כובד האחריות לחינוך ילדיהם מונח על כתפיהם בלבד, בלי נשיאת הנטל של מערכת החינוך. או במילים אחרות: בחופש הגדול הכול על ההורים, ואין את מי להאשים. באסה.

אבל מה שהורים רבים לא תמיד מבינים, או לפעמים מעדיפים להדחיק, הוא שגם בחופש, או בעיקר בחופש, הילדים שלהם, התלמידים שלנו, המחנכים, לומדים ועוד איך, ואת בית הספר מחליף בית ספר חשוב לא פחות:בית הספר של החיים.

בהתאם לכלל "ילדים רואים ילדים עושים", ילדים רואים איך ההורים שלהם מתנהלים בבתי מלון ובצימרים, האם הם מקפלים אחריהם את הסדינים או משאירים חרבו דרבו.

ילדים רואים כמה טיפ ההורים שלהם משאירים למלצרים (ולא נתחיל לדון כאן בסוגיה האם הטיפים מוצדקים או לא, בטח כשמהצד השני עומד המסר החינוכי שהילדים סופגים).

ילדים רואים את הנהיגה של ההורים שלהם, והאם הם עוקפים בתור.

ילדים רואים האם ההורים שלהם אומרים שלום למאבטח בכניסה לחניון או שהם פשוט מתעלמים.

וילדים רואים אם אתם מעשנים סיגריה ומשליכים את הבדל שלה לרחוב.

בהמשך לכך, נתקלתי בסיפור נפלא שכתבה בחורה בשם שרי ג'קסון קליין, שאני לא מכיר באופן אישי, שמצליח לשקף לנו בדרכו המיוחדת את מציאות חייהם של האנשים השקופים.

*

"בשבוע שעבר בכניסה לחניון,

כהרגלי מתבוננת במראה האחורית רואה שאין רכבים מאחורי.

עוצרת ליד השומר ואומרת לו

בוקר טוב (בהתלהבות).

הוא מתבונן בי ומתגלגל מצחוק תוך כדי שהוא מכסה את פיו עם היד.

אני במבוכה, מתבוננת בו ותוהה,

למה הוא צוחק?...

הוא אומר לי :

'תראי, נשמה, הגעתי לעבודה הבוקר באוטובוס מחולון.

באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי את השיניים שלי בבית.

חשבתי לעצמי, מה אני עושה עכשיו?

אז אמרתי לעצמי שגם ככה אף אחד לא מדבר איתי בעבודה,

אז חבל שאאחר...

ודווקא היום את החלטת לשאול אותי מה שלומי?'.

והוא מתגלגל מצחוק.

ואני שואלת,

נו, אז מה שלומך?

הוא אומר לי: 'עכשיו טוב, יותר בחיים אני לא אשכח את השיניים בבית. תודה, תודה שאת שואלת'.

מצחיק כמה שזה עצוב.

במציאות חיי אין אנשים שקופים ואין זרים, יש רק כאלה

שעדיין לא הקשבתי להם.

אני בוחרת להקביל את כל הפעולות שלי במהלך היום,

ומזכירה לעצמי שאני לא לבד בעולם,

ואף אחד לא צריך להיות לבד.

מקדישה את חיי להקשבה,

מחייכת למי שנקרא בדרכי בכל הזדמנות.

ומה איתכם?".

*

עד עכשיו אני זוכר: בהפסקה אחת, תלמיד כיתה ו' שלי סיפר בעיניים נוצצות לכל החבר'ה איך שאבא שלו עקף פקק תנועה מטורף, וחסך כמעט חצי שעה.

"כל הפראיירים האלו מחכים, ואבא שלי טס ועובר אותם", אמר בגאווה.

בערב לא יכולתי להתאפק, התקשרתי לאבא שלו ואמרתי לו שכמובן הוא מוזמן לעשות מה ואיך שבא לו אבל שרק ייקח בחשבון שאם זה המסר שהוא מעביר לילדים שלו, שלא יצפה שהם לא יתחילו 'לעגל' פינות ולחפש קיצורי דרך בכל מיני מקומות אחרים. גם בכאלו שעלולים לא למצוא חן בעיניו, שלא לומר – לסבך אותו.

הייתה שתיקה על הקו, ואז הוא אמר לי ברגע של כנות: "אתה יודע מה? קיבלתי. זה באמת לא שווה את זה".

אחרי חודשיים ניגשתי ספונטנית לתלמיד הזה ושאלתי אותו: "תגיד, אבא שלך עדיין עוקף ככה את כל ה'פראיירים?".

"לא, המורה", ענה לי. "הוא רק אומר לי: אתה רואה, פעם הייתי עוקף אותם, אבל היום אני מבין שזה לא שווה את המחיר...".