מאימפריה לחורבן (כ'): התכסיס האכזרי של פלורוס שהוביל למרד הגדול

בשנת 66 החליט הנציב הרומאי פלורוס שלא די לו בשוד האומה כולה, והוא רוצה לגזול גם את אוצרות המקדש. הוא נכנס למקדש בליווי חיילים שכירים וניסה לגזול את האוצרות, את מחצית השקל שחוסך כל יהודי מרחבי העולם מלחמו ושולח אחת לשנה לבית המקדש. היהודים, שהיו משוגעים ממראה עיניהם, ניסו לקבול בפני הממונה עליו, נציב סוריה קאסטיוס גאלוס, שהגיע לבקר בארץ בחג הפסח – אלא שזה לא עשה מאומה. פלורוס הבין שבמוקדם או במאוחר יצטרך לעמוד לדין, והחליט לעורר מרד אצל היהודים.

הוא העניק לסורים בקיסריה זכויות אזרח, שנשללו מן היהודים. הוא עודד את הסורים להתנכל לבית הכנסת בקיסריה, על ידי בנייה משני הצדדים שתחסום את הגישה אליו. על אף שקיבל שוחד כדי למנוע זאת, פלורוס לקח את הכסף והמשיך לעודד את ההתנכלות. בסופו של דבר, יהודי קיסריה נאלצו לעזוב את העיר בשיירה רגלית, כשספרי תורה בידם. הם יושבו כפליטים בנרבתא (כיום קיבוץ מענית, ליד פרדס חנה).

פלורוס החליט לעורר מרד בכוח. הוא הגיע לשערי ירושלים. נכבדי העיר יצאו לברכו, והוא רמס אותם בפרסות סוסי חייליו. ב"תגובה" הוא הודיע שנכבדי ירושלים קיללו אותו, והוא דורש להסגיר אליו את הנכבדים המקללים. הכהנים הבינו שהוא מתכונן להיכנס למקדש ולבזוז אותו, ולכן הרסו את הגשר בין מצודת אנטוניה לבין המקדש. כעת לא ניתן להיכנס אם השערים נעולים. כאן כבר יכל פלורוס לדווח לנציב סוריה גאלוס כי היהודים מורדים בו, הם הרסו בפניו את הדרך למקדש.

בירושלים שהתה אשה רמת יחס, היא ברניקי, בתו של אגריפס הראשון, וגם היא מיהרה לגאלוס כדי לגלות את אזנו על מעשי הרשעות והמרמה של פלורוס. גאלוס שלח את נפוליטנוס לחקור את האירועים. אגריפס השני הקדים לקראתו ומסר לו גרסא מרוככת של האירועים. הם הגיעו יחדיו למקדש, ושם נשא אגריפס נאום מתרפס לפני שני הצדדים, והתחנן לעם שלא ימרדו ברומי, בעוד העם לא רצה למרוד ברומי, אלא בפלורוס, ולבקש נציב אחר שלא ישחית את הארץ. אך אגריפס הציע שפלורוס ימשיך "באופן זמני". העם לא הסכים לדבר, וכך הוצתה אש המרד.

פלורוס קיבל את שלו. הוא מעולם לא הועמד לדין על פשעיו, שכן היהודים הם עם מורד, שמרד כביכול במלכות רומי האדירה. לפי חלק מהמקורות היהודים הרגו אותו, אך יוסף בן מתתיהו אינו מזכיר זאת. כך או כך, פלורוס ירד מהתמונה, והמערכה ננטשה בין האימפריה הרומאית לבין עם ישראל.

יכול הקורא לחשוב כיצד העז העם הקטן הזה לקרוא מלחמה על האימפריה הרומאית שכבשה את כל המזרח התיכון, הכניעה את ההונים, הברברים, הגאלים, התרקים וכל האומות הקדומות, הפרסים  והמצרים והיוונים היו תחת ידיה. אז היהודים ינצחום? האין זו התאבדות? ובפרט שלא כל היהודים מרדו, אלא רק קבוצה קטנה. אך היהודים מלומדים הם בניסים, מעטים נגד רבים, ואכן, המלחמה של רומי מול יהודה הייתה הארוכה והקשה בתולדותיה. כמה וכמה פעמים כבר אמרו הרומאים נואש וחשבו להרים ידיים מול העם הקטן והעקשן. ובכל אופן, אף על פי שלא היה זה מאבק חסר סיכוי, לא הייתה רוח חכמים נוחה מהמרד. הגלות גזרת שמיים היא, ועלינו להרכין את הראש ולספוג עוד גזרות, ובלבד שלא לגרום לגויים להאביד אותנו לגמרי, לשרוף את בית המקדש. במבט לאחור, ודאי שהמרד הזה היה טעות, שכן בסופו של דבר – או שהפריץ מת, או שהכלב מת. פלורוס היה עובר מן העולם, ואחריו היו יכולים להגיע נציבים אחרים, ובית המקדש היה עדיין עומד על תילו.