חובתנו להסתכל על הילדים דרך עדשה כזו, כדי לקדם אותם

דווקא עכשיו, רגע לפני תשעה באב, השיא של החושך, הדין, הריחוק, אנחנו קוראים בהפטרה ביטוי קשה במיוחד: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן, זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א', ד'). מעניין שחז"ל לקחו את הביטוי המזעזע: "בנים משחיתים", ודייקו ממנו נקודה עוצמתית מאוד של אור, כמו שלמד רבי מאיר, שמאיר ומעיר שגם בתחתית הקשה הזו, עם ישראל מכונה: "בנים", ולמד מכאן ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" (קידושין ל"ו).

יש בלימוד הזה פתח עצום של תקווה. זה לא מתיר לנו לחטוא, אבל זה כן מלמד שתמיד אסור להתייאש, כי כבנים יש לנו פרוטקציות, שאבינו שבשמים באמת אוהב אותנו, ולכן תמיד, תמיד אפשר לחזור ותמיד אפשר עוד לתקן.

האדם משול לעץ השדה (שנאמר: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"), וניתן ללמוד ממנו משהו אופטימי וחשוב גם על כוח הצמיחה שבנו. אם ילד לא גדל ומתפתח באופן רגיל, כנראה משהו מקצץ אותו. אפשר לומר שכנראה חסר כאן משהו בתנאים, שאינם מתאימים להמשך הצמיחה. בשפה המקצועית קוראים לזה טראומה. טראומה יכולה להיות הזנחה או הזנחה רגשית, אבל יותר מצוי שהיה אירוע או מצב שגרם לבעיה בהתפתחות. יש איזה טריגר כלשהו, שמאיים עליו ומונע ממנו להתפתח בצורה רגילה. "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", כמו שאמרו גדולי ישראל, ובדרך כלל ירידה ביכולת הניהול העצמי מקורה בטראומה שכזו, כאב רגשי גורם לילד לאבד אמון בעולם ולעבור ל"מצב הישרדות", כאן ועכשיו, כאילו אין מחר. חובתנו הראשונית היא להסתכל על הילדים דרך עדשה כזו, לא כדי לפטור אותם, אלא להיפך, כדי לעזור ולקדם אותם.

עכשיו יש בשורה רעה ובשורה טובה. הבשורה הטובה, שאנחנו בנים, ולכן למרות כל הקושי, אפשר תמיד להתרפא מזה, ואפשר להחזיר את החיים לתפקוד מוצלח ויעיל. כמו עץ השדה. בעזרת השם. זה תהליך, שלוקח זמן, אבל זה אפשרי! יותר מזה, יש גם מושג של "צמיחה מתוך הטראומה", ולפעמים מקבלים חיבור ואותנטיות דווקא בזכות הקשיים שעברנו, ומתפתחות חוזקות מסוימות שלא היו יכולות להתפתח בלעדיהם.

הבשורה הרעה, שטראומה עמידה לרוב שיטות הטיפול הרגילות. לא יעזרו כאן בוגרי קורס כזה או אחר, וגם פסיכולוג קליני רגיל לא בהכרח יצליח כאן. צריך מומחים בתחום הספציפי הזה של הריפוי מהטראומה (ספר "נרשם בגוף" טוען שרק השיטות EMDR, IFS ו-SE יכולות להיות יעילות מול הטראומה). אבל כדי שהילדים ירצו לשתף איתם פעולה, צריך עבודה מקדימה שלנו, ההורים. רק אם הילדים ירגישו אהובים וחשובים, בטוחים ומוגנים ומועצמים מספיק, רק אז הם יסכימו באמת לשתף פעולה עם טיפול. זה לא קורה ברגע, צריך הרבה סבלנות (זה עוד לקח שנלמד מעץ השדה...). צריך לסלק את הטריגרים הבעייתיים, וצריך להתייחס לילדים כאל בנים, בכל מצב, לספק להם את קרני השמש והמים שלהם, שהם פשוט חום ואהבה, שזו הסביבה המוגנת והבטוחה. כל זה, בשילוב הרבה תפילות, יועילו בעזרת השם שהילדים עוד יעלו על מסלול נכון וטוב, לחזור ולצמוח.

לשמיעת מסרים מהרב אורי זוהר זצ"ל בעניין חינוך ילדים מאתגרים, ניתן להאזין לקו "אבות על בנים" במספר: 08-3137881