יצא לך פעם לפגוש אישה נרגנת? לא נעים, נכון?

"ותרגנו", אומר משה לעם ישראל, ורש"י הקדוש מפנה אותנו לדברי שלמה המלך.

אומר שלמה המלך: "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן..." (משלי י"ח). הנרגן מציג עצמו כהלום – סובל ומסכן, הוא מרבה בדיבורים מאשימים אשר חודרים אל תוך בטנו של השומע, מעיקים ומכאיבים לו.

יצא לך פעם לפגוש אישה נרגנת? לא נעים, נכון? הנרגן בוכה בכיות מיותרות, ועושה רע לעצמו ורע לסביבתו.

מסופר על שכנה של רב הונא, היו לה שבעה בנים, ומת אחד מהם, לא עלינו. מאנה האישה להינחם, ולא הפסיקה לבכות.

שלח לה רב הונא שליח, ואמר לה שאסור להתאבל יותר מדי, צריך לקום ולהמשיך הלאה, אך היא לא שמעה לו, והמשיכה לבכות. רב הונה ריחם עליה ורצה להסיר את הדינים מעליה, ולכן הוא שוב שליח שאמר לה: רב הונא אמר - אם תצייתי לדברי – מוטב, ואם לאו, יכולה את להכין תכריכין לשאר ילדיך... (השם ירחם!). אותה אישה לא הקשיבה לצדיק והמשיכה בבכיותיה, ואכן, כל בניה מתו... היא כמובן המשיכה לבכות עד שנפטרה גם היא.

אסור לבכות יותר מדי, וגם אם חלילה יש סיבה – צריך לדעת את הגבול... הבכי הנכון הוא הבכי שעוזר לאדם לפרוק ולשחרר, להתאבל ולהשלים... הבכי המיותר הוא כבר תוצאה של האשמה ומחשבה לא נכונה (שונאים אותי, מענישים אותי וכו'), וממילא הוא מעיק על הסביבה, הורס כל חלקה טובה ואף מביא דינים על האדם, חלילה.

מייעץ שלמה המלך בפסוק נוסף במשלי: באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון – הדמעות המיותרות הן כמו עצים לאש מסוכנת, הן מלבות ומבעירות אותה בלי גבול. סלקי את הדמעות המיותרות וסובבי את כפתור הנרגנות שבך לאפס. כך תזכי להשתיק מדון שהוא דינים וקטרוגים, תכבה אש הצער ובמקומה תידלק להבה של אור.

משה רבנו כבר ידע מה עם ישראל יעברו. עוד לפני שנכנסו לארץ הוא ראה אלפיים שנה של תשעה באב עם מגילת איכה על הרצפה: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם..." (פרשתנו).

בואי נדמיין את עם ישראל כאישה הסובלת ממחלה מסוימת, לא עלינו. הרופא הבכיר, משה רבנו – אבי הנביאים, מזהה את המחלה עוד כשהעם היה בריא, ולא נראו שום סימנים. הוא רואה את הסימפטומים שמבצבצים בעם, ומעידים שמשהו קורה.

מה ראה משה? טרחכם – אומר רש"י, שהיו טרחנין. ומשאכם – שכמה שמשה עשה טוב בשבילם הם חשבו שהוא יועץ עליהם רע, וריבכם – שהיו רוגנים. משה שראה בהם את זה, כבר אז חזה את האיכה, את הגלות.