בית המקדש של מצרים: הסיפור המפתיע שטרם שמעתם

איפה היה בית המקדש? כל תינוק יודע: בירושלים, בהר המוריה.

ובכן, לפני אלפיים וארבע מאות שנים היה בית מקדש יהודי נוסף, לא בירושלים, ולא בישראל, אלא במצרים. כהנים יהודים מירושלים הקימו אותו, והקריבו בו קרבנות לה'. שמו היה "מקדש חוניו". איך זה יתכן?

הכהן הגדול, חוניו הרביעי, היה כהן מבית צדוק. צדוק הכהן היה הכהן שנבחר על ידי דוד המלך להיות כהן גדול בבית המקדש, וזרעו אחריו היו כהנים גדולים עד שריה, הכהן האחרון שנבוכדנצאר הגלה לבבל בחורבן הבית הראשון. יהושע בן שריה היה הכהן הגדול הראשון בבית השני, ומונה על ידי עזרא הסופר. הוא מוזכר גם על ידי הנביא זכריה.

שמעון הצדיק היה הכהן הגדול המפורסם שאותו פגש אלכסנדר מוקדון כאשר כבש את ארץ ישראל מהפרסים. כנראה קראו לו גם "ידוע", כי זה השם שמופיע במקורות חיצוניים. בכל אופן, חוניו הרביעי היה בנו, והיה מועמד להיות הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. אחיו הקטן שמעי קינא בו, ועשה לו מום באוזן, שפסל אותו מלהיות כהן, וחוניו, מרוב כעס, עזב את ירושלים, ירד למצרים והקים בה מקדש "חילופי" לה'.

איך יתכן הדבר? חוניו הסתמך על פסוק בספר ישעיהו, כפי שרואים אנו מתוך מכתבו לתלמי מלך מצרים ורעייתו המלכה קלאופטרה: "מצאתי בתוך המצודה, הקרויה פי-בסת הפרועה, מקום נאה ביותר, משופע בעצים שונים ומלא בעלי חיים קדושים, והנני מבקש שתינתן לי רשות לטהר את המקום הזה, שהוא הפקר וחורבה, ולבנותו מקדש לאל עליון כצלמו של בית-המקדש בירושלים וכמידותיו, למענך ולמען אשתך וילדיך, בשביל שיכולו היהודים היושבים במצרים בו מתוך שלום ביניהם לבין עצמם ולעבוד (את האלוהים) למענך. שכן הגיד זאת ישעיהו הנביא מראש: 'יהיה מזבח במצרים לה' אלוהים", וניבא על המקום הזה דברים רבים אחרים כיוצא באלה'".

אכן בספר ישעיהו נכתב "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים", אבל הוא לא התכוון בנבואתו זו לשנות את ההלכה ולהתיר להקריב קרבנות על אדמת נכר. הוא התנבא על מצב מסוים, ואין בדברים ציווי. אך חוניו נתלה בכך, שיפץ את המקום "פי בסת" ובנה שם מקדש מפואר. תלמי המלך תמך ביזמה, משום שהוא רצה שתהיה נקודת ישוב מוגנת במקום, שהיה על הדרך הראשית, ושהיהודים ידווחו לו על תנועות חשודות. יחד עם חוניו היה גם דוסתאי, שנחשב ליהודי נכבד וניהל את מקדש חוניו יחד עם חוניו עצמו. שם העיר הקודם, "הליופוליס", שונה, והמקום נקרא "עיר חוניו".

מקדש חוניו היה ניסיון לעשות העתק של מקדש ירושלים, מלבד מנורת הזהב שלא היתה באפשרותו לבנות, או שלא רצה לעשות העתק שלה מחמת האיסור בתורה. הוא הכין בכל אופן מנורה תלויה מן התקרה, מזהב, והסתפק בה. בגמרא מוזכרים אנשים שהיו מנדבים מנחות ל"בית חוניו", ונפסק בה כי כהן ששירת בבית חוניו פסול לשרת במקדש, שכן עבר על ההלכה. עם זאת, הוא רשאי לאכול מתרומות ומעשרות, שכן הוא עדיין כהן. ישנה גם שיטה שאחרי חורבן בית המקדש בירושלים מותר להקריב בבית חוניו. אמנם שיטה זו נדחתה בגמרא.

בזמננו אותרו שרידי המקדש במקום שנקרא "תל אל יהודיה", "גבעת היהודים". במקום כתובות שונות, בין השאר כתובת המזכירה את "אברהם הבנאי", שבנה את המקדש. הוא אכן עשוי כמבצר, כפי שמספרים המקורות ההיסטוריים. הוא שימש גם במבצר צבאי, ובהזדמנות אחת יושביו היהודים מנעו מרד במלך תלמי.

בזמן המרד הגדול של היהודים ברומאים, אחרי שהחריב טיטוס את בית המקדש בירושלים, נפנה לירושלים להחריב גם את בית המקדש היהודי במצרים, והוא אכן חרב והיה שומם עד לחפירות הארכיאולוגיות לפני כמאה שנים, אחרי שהיה פעיל במשך כ-250 שנים.