פרשת ואתחנן: ועשית הישר והטוב – זו משימה קיומית

א. "מה שחסר לי הרי זו הידיעה הברורה מה עלי לעשות, לא מה עלי לדעת", כך כתב, כשהוא אפוף השראה רוחנית, הפילוסוף סרן קירקגור. בשאלתו זו הוא מבטא את האמור במסכת אבות בדברי רבי שמעון בנו של רבן גמליאל: "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". כפי שנראה, פרשת ואתחנן נותנת מענה מדויק – מה וכיצד יש לעשות. הפרשה עוסקת בנושאים מרתקים, ביניהם: בקשת משה להיכנס לארץ ישראל ודחייתה, ההוראה על 'לא תוסיפו ולא תגרעו', נבואתו של משה על גלות עם ישראל – "ונושנתם" ועל חזרתו לארץ, הבדלת ערי המקלט, עשרת הדיברות, ועוד. בנוסף, הפרשה כוללת פסוקים מרכזיים המצוטטים למכביר, כגון: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"; "מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי"; "ארץ זבת חלב ודבש"; "עם סגולה"; "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בתוך כל הנ"ל, מתנוסס לו בצניעות פסוק מיוחד ומלא משמעות: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך". אם קירקגור שאל מה עליו לעשות, הרי שהוא קיבל תשובה מוחצת: "ועשית הישר והטוב".

ב. "כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכל", כך פתח הפילוסוף בן המאה הרביעית לפני הספירה – אריסטו, את ספרו המפורסם "אתיקה". מאז ומעולם, הוגים ואנשי רוח עסקו בשאלת הטוב. מהו הטוב, האם הטוב היא מילה נרדפת למוסר, או שמא להדוניזם, מה תכליתו, האם הוא יעד בפני עצמו או רק אמצעי למטרה אחרת, האם הוא רלטיבי או מוחלט, והאם האדם הוא טוב מיסוד או רע. הפילוסוף שפינוזה למשל, הגדיר טוב בספרו הקרוי גם הוא "אתיקה", בדרך הבאה: "אבין, אפוא, בשם טוב את מה שאנו יודעים בוודאות שנוכל להתקרב באמצעותו יותר ויותר לדגם הטבע האנושי שהצבנו לעצמנו".

ג. בדומה להוראה בדבר "ונשמרת מכל דבר רע", כך גם "ועשית הישר והטוב", הוא מעין ציווי כללי, אזימוט מוסרי עקרוני הנועד להוות 'כלל אצבע', החל כבסיס לכל פעולה. במובן העמוק זו גם משימה קיומית יומיומית, המחייבת את האדם לשוב ולבחון בכל מקרה לגופו, מהו הטוב, הישר והנכון לעשות בכל עת. מהצד הטכני, טוען הרמב"ן, כי זהו כלל הנצרך למצבים פלואידיים, בהם קשה לקבוע באופן ברור מה החוק או ההלכה אומרים. בדומה, הוא נדרש לאירועים קונקרטיים אותם לא ניתן לפרט או לחזות בחקיקה כללית, אשר מטבעה אינה יורדת לכל רזולוציה אפשרית של מקרים ותגובות. וכך כותב הרמב"ן: "אי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תיטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום, וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר-מצרא".

ד. דין בר-מצרא הוא כלל מדיני שכנות במשפט העברי. משמעו, כי כאשר אדם מוכר קרקע, אזי לשכן שלו – בעל הקרקע הצמודה והגובלת, יש 'זכות ראשונים' לרכוש את הקרקע המוצעת למכירה, כיוון שהדבר יועיל לו ויחסוך לו במשאבים. לכן, בנסיבות מסוימת, במידה ויגיע רוכש שאינו בעל קרקע סמוכה, אזי, אף אם בוצעה העסקה, יכול השכן – בר-המצרא, לדרוש ולקבל עדיפות על הרוכש, ולקנות את הקרקע של שכנו. למעשה, דין בר-מצרא גובר על עולם העסקים הרגיל. הוא מציב ערך מוסרי כעדיף וקודם לצד הכלכלי גרידא. כפי שמבארת הגמרא במסכת בבא מציעא, כלל זה הוא תקנת חכמים הנובעת מהפסוק: "ועשית הישר והטוב".

ה. לעניין זה עוסק הרבי מלובאוויטש במחלוקת רש"י והרמב"ם. לדעת רש"י מדובר בהנהגה טובה בה מתחייב הרוכש שאינו בעל קרקע גובלת, ואילו הרמב"ם קובע כי מדובר בעניין יותר מהותי – לשכן יש שייכות ממשית בקרקע של המוכר, ומכאן נובעת עדיפותו. הרבי מלובאוויטש מבאר כי ישנה כאן מחלוקת עמוקה יותר. לדעת הרמב"ם, כך הוא מסביר, יש "לבר-מצרא קצת קניין בגוף השדה", וזאת כיוון שנוצרת "שייכות פנימית בין השכנים". בדומה לרעיון של "אוי לרשע ואוי לשכנו", וכן "טוב לצדיק – טוב לשכנו", קובע הרמב"ם כי השכנות פועלת באופן ממשי ומשנה, במובן מסוים ובמידת מה, את הפנימיות, את אופן המחשבה, או את התודעה של השכן. הפרשנות של הרבי מאירה את החשיבות הרבה שיש לסביבתו הרוחנית של האדם ועל עוצמת השפעתה עליו. דווקא בעולמנו הדיגיטלי, עמוס הסחות הדעת ומרובה הבזקי המדיה, הדעות והאינפורמציה, המתווספות לכל אותן אינטראקציות אנושיות, חברתיות, משפחתיות או מקריות המעצבות, ביודעין או שלא את האדם, יש לתת את הדעת לכל אותם 'ריקועים' המשנים את מצבנו הנפשי, לטוב או לרע. בסופו של יום "מוסיקת הרקע" של חיינו היא בין הדברים המשפיעים על תודעתנו, וכך גם על מעשינו. תשמעו טוב. לכן, כדי לראות טוב, וכדי לפתח חוסן נפשי ומבט חיובי, כדאי להיות נוכחים בסביבה כזו.

ו. ההנחיה האקזיסטנציאלית של "ועשית הישר והטוב", מקבלת פרספקטיבה מעצימה, מתוך תפיסתו האופטימית של הרב קוק. לדידו, "ישנו הכרח של הטוב המוחלט". ויתרה מכך, המציאות עצמה היא טובה: "ובאמת ההוויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה, פועל בקרבה וחי עמה, הוא טוב". אין המדובר בעיוורון של מציאות הרע בעולם; אין זו אופטימיות נאיבית. הרב קוק חווה קשיים במישור האישי, הוא ידע אובדן ומכאוב. בנוסף, הוא היה מודע מקרוב לזוועות מלחמת העולם הראשונה. הוא בוודאי הסכים כי ניתן לזהות רע המתקיים בעולם באופן ממשי, לפחות מהבחינה הפנומנולוגית. יחד עם זאת, לדעתו, גם הרע הוא חלק מתמונה גדולה יותר, חלק מאחדות השואפת לטוב. "בכללות העולם", אומר הרב קוק, "הכל הוא טוב ממש". הכוח המניע את העולם, גם אם לא תמיד הוא נראה לעין, כך לדעת הרב קוק, הוא הטוב. העולם מקורו בטוב, ומגמתו האוניברסלית שואפת לטוב. התנועה המתמידה של האדם והטבע חותרת בכללותה להשתפרות, לטוב, ולחיבור למקורה. כמה חשוב להיות "שכן" של גישה כזו, במיוחד בימים אלה. לתפיסתו מלאת אהבת החיים של הרב קוק, הטוב נמצא בכל: "בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם, בנכלי הפוליטיקה, בשיגעונות המשתגעים, בחוכמת הערומים ובישרת לבב הישרים". מכאן, אם לשוב לשאלתו הפותחת של קירקגור "מה עלי לעשות", הרי שלכך, ולמרות כל האתגרים והקשיים, ישיב הרב קוק באופן ברור ומלא תקווה: "להעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם, ולזה נועד גם הרע עצמו".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.