חוק לישראל - פרשת תולדות, יום שני

תורה

(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וּנְפַק קַדְמָאָה סִמוֹק כֻּלֵּהּ כִּגְלִים (נ''י כִּכְלָן) דִּשְׂעָר וּקְרוֹ שְׁמֵהּ עֵשָׂו:
(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי וִידֵהּ אֲחִידָא בְּעִקְבָא דְעֵשָׂו וּקְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בַּר שִׁתִּין שְׁנִין כַּד יְלִידַת יָתְהוֹן:
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וּרְבִיוּ עוּלֵמַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן גְבַר נָפֵק לְחַקְלָא וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים מְשַׁמֵשׁ בֵּית אוּלְפָנָא:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב: וּרְחֵם יִצְחָק יָת עֵשָׂו אֲרֵי מִצֵידֵהּ הֲוָה אָכִיל וְרִבְקָה רְחִימַת יָת יַעֲקֹב:

נביאים מלאכי פרק א

(ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא: מְקָרְבִין אַתּוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק וְאִם תֵּימְרוּן בַּמָּה מְרַחֵק בִּדְאַתּוּן אָמְרִין פָּתוֹרָא דַּיְיָ בְּסִיר הוּא :
(ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּעֲוִיר לְדַבָּחָא הֲלָא בִישׁ וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּחֲגִיר וְדִמְרִיעַ הֲלָא בִישׁ קְרֵיבוֹהִי כְּעַן לְשִׁלְטוֹנָךְ דַּעֲלָךְ הֲיִתְרְעִי בָךְ אוֹ הֲיִסַּב אַפָּךְ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :
(ט) וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: וּכְעַן צַלּוּ כְעַן קֳדָם אֱלָהָא וִיקַבֵּיל צְלוֹתָנָא מִיֶדְכוֹן הֲוָת דָּא הֲיִתְנַסְבוּן לְכוֹן אַפִּין אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :
(י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: מַן אַף הָכָא בְּכוֹן וִיגוֹף דָּשֵּׁי בֵּית מַקְדְּשִׁי וְלָא תַקְרִיבוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְקוּרְבַּן לְרַעֲוָא לָא אֲקַבֵיל מִיֶדְכוֹן :

כתובים משלי פרק ה

(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה: וּלְמַה תְּשַׁרְגֵּג בְּרִי בְּנוּכְרֵיתָא אוֹף לָא תְחַבֵּק עוּבָא דְאַחֲרַיְתָּא:
(כא) כִּי נֹכַח עֵינֵי יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס: מְטוּל דָּקֳדָם עַיְנוֹי דֶּאֱלָהָא אִנוּן אָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא וְכוּלְּהוֹן שְׁבִילוֹי גְּלָן קֳדָמוֹי:
(כב) עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ: חוֹבוֹי דְּרַשִׁיעָא קָמְטִין לֵיהּ וּבְחַבְלֵי דַחֲטוֹי נִתְפְּכֵר:
(כג) הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה: הוּא יְמוּת בְּלָא מַרְדּוּתָא וּבְסוּגְאֵי דְשַׁטְיוּתֵיהּ נִטְעֵי:

משנה שבת פרק ו

א. בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת, שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטוֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:

ברטנורה  (א) במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי, אחוטי צמר ופשתן ורצועה, שמקלעת בהן שער שבראשה. ומה טעם לא תצא בהם בשבת, מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם, דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים: עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה: בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן: סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים, עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב, ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה: בזמן שאינן תפורים. בשבכה שבראשה. אבל תפורים ליכא למיחש לאתויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה: בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ: לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב''ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין, דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ארבע אמות ברשות הרבים: עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים: ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתֵראה בעלת בשר, ובערבי מכנק''א: ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האוזן יוצאין בהן: חותם. צורה לחתום בה איגרות או כל דבר סתר, ואע''ג דתכשיט הוא לה אסור דלמא שלפא ומחויא. אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת. ואע''פ שמוציאתו באצבע דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש חייב חטאת אע''פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו: ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:

ב. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר, וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, וְלֹא בִתְפִלִּין, וְלֹא בְקָמִיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, וְלֹא בְשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְקַסְדָּא, וְלֹא בְמַגָּפַיִם. וְאִם יָצָא, אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

ברטנורה  (ב) בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין בו מסמרות לחזקו. ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה, ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין שעליהן הן באים, דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן. ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת וביום טוב, שהוא יום של כנופיא כמו שבת: ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד: בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דלמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בה מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו: ולא בקמיע. שתולין לרפואה: שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם. אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם בשאר קמיעות, אע''ג דלא אתמחי קמיעא, שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו: וקסדא. כובע של ברזל: מגפים. כמו בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:

ג. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְכֻלְיָאר, וְלֹא בְכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן. וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

ברטנורה  (ג) במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא. וחייבת חטאת אע''פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנותו חייב חטאת: בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו: בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה: של פלייטון. מור, שקורין מוסק''ו: וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו. ולכתחלה לא רשאה, דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:

ד. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בִּירִית, טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת. כְּבָלִים, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ד) לא יצא. אם לא לצורך מלחמה: תריס. מגן עשוי כתבנית משולש: אלה. מגן עגול. ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ''א בלע''ז ובערבי דסו''ס: וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד: בירית. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויֵראו שוקיה, הילכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים: יוצאים בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה: כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשו כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה: ואין יוצאין בהן. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:

ה. יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

ברטנורה  (ה) חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותן כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו: בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה, משום דלא מאיס לה, אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו. ואי תני של חברתה, משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא: בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי: לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמועינן דלחצר מותר: פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה: במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה: לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה. ואע''פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אלא אם כן קשור ומהודק: בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה: ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השיניים: שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה: ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עיפוש מכסה אותו בזהב: רבי מתיר. לצאת בה, דלא שלפא ומחויא שלא לגלות מומה: וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

ו. יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִינִית. הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

ברטנורה  (ו) בסלע. מטבע שיש עליו צורה: שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה: הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמין באזניהן שלא יסתמו אזניהם: ואפילו בקיסמין. רבותא קאמר, אע''ג דלאו תכשיט של נוי הוא אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא: ערביות. בנות ישראל שבערביא: יוצאות רעולות. מעוטפות בראשם ופניהם מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות: ומדיות. בנות ישראל שבמדי: פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:

ז. פוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ז) פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין: ובלבד שלא תפרוף לכתחילה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחילה על המטבע, מפני שאסור לטלטלו:

ח. הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֶשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתוּתִין, טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:

ברטנורה  (ח) הקיטע. שנקטעה רגלו: יוצא בקב שלו. עושין לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו, דמנעל דידיה הוי. ורבי יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא, והלכה כר''י: ואם יש לו בית קיבול כתיתין. שנחקק בו כדי קיבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קיבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קיבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעינן דקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מיטלטל על גב הכלי: סמוכות שלו. יש קיטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו: טמאין מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן, ונעשו אב הטומאה: ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הן: ונכנסין בהן לעזרה. ואע''ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגליו הן: כסא. יש קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמו כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לאחוריו: סמוכות שלו. אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא (מארגי) [מנחי אארעא] זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי: ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו: אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהליצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן: טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:

ט. הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוּגִין. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

ברטנורה  (ט) בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו, וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהם כמו לבנים: בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:

י. יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:

ברטנורה  (י) החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא יא) את החרגול למינהו. ותולין אותה באוזן ומרפאין בה כאב האוזן: ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו תולין עליו שן של שועל חי, ולמאן דלא ניים כדי שיישן תולין עליו שן של שועל מת: ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב''ם פירש, שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו: ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כרבי מאיר, דקיי''ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו:

גמרא שבת דף ל''ב ע''א

רֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו') אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל זֶה פַּלְיִיטוֹן. מְתִיב רַב יוֹסֵף אַף עַל פַּלְיִיטוֹן גָּזַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְלֹא הוֹדוּ לוֹ וְאִי אֲמַרְתְּ מִשּׁוּם תַּעֲנוּג אֲמָאי לֹא הוֹדוּ לוֹ אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי וּלְטַעְמֵיךְ הָא דִכְתִיב (שם) הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַד אָמַר קְנִישְׁקְנִין. וְחַד אָמַר שֶׁמְּזַרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה הָכִי נָמֵי דְאָסוּר וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וְשָׁתָא בִּקְנִישְׁקְנִין וְלֹא אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִידִי. אֶלָּא כָּל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְאִית בֵּיהּ שִׂמְחָה גָזְרוּ רַבָּנָן אֲבָל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְלֵית בֵּיהּ שִׂמְחָה לֹא גָזְרוּ רַבָּנָן. (שם) הַשּׁוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרוּחִים עַל עַרְסוֹתָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים. מְגַדֵּף בָּהּ רִבִּי אַבְהוּ אִי הָכִי הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרוּמִים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבְהוּ אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה עִם זֶה וְדוֹבְקִין מִטּוֹתֵיהֶן זוּ בְּזוּ וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶן זֶה עִם זֶה וּמַסְרִיחִין עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. אָמַר רִבִּי אַבְהוּ וְאַמְרֶי לָהּ בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא שְׁלשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת וְאֵלּוּ הֵם. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלְלָתוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא אֲבָל לְבַרָאי לֵית לָן בָּהּ. וּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נָמֵי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּאַרְעָא אֲבָל בְּמָנָא לֵית לָן בָּהּ. וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ כְּלָל אֲבָל מָשָׁא וְלֹא מָשָׁא לֵית לָן בָּהּ. וְלָאו מִילְתָא הִיא דְאָמַר רַב חַסְדָּא אֲנָא מַשָּׁאי מְלֹא חָפְנָאי מַיָּא וְיָהֲבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאי טִיבוּתָא:

רש''י  ראשית שמנים. מובחר שבשמנים: גזר. משום צער חורבן: ואי אמרת. זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים המנבאים על הפורעניות ועוסקים בתענוגים: ולטעמיך. הא דכתיב בהא עניינא השותים במזרקי יין: קנישקנין. כלי זכוכית ארוך לו שתי פיות והיין נזרק מזה לזה: שמזרקין. ע''י אומנות כדאמרינן בהחליל מטייל בתמניא כסי: ה''נ. דאסור למשתי מקנישקנין: משתינין. דדייק מסריחים: לידי עניות. דאמרי' בע''פ שרא דעניותא נבל שמיה וננבל קרי ליה דאוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו הוי מיאוס: ערום. אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערו' אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לברא לית לן בה. שהקלוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

זוהר תולדות דף קל''ט ע''ב

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''א) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, כַּמָּה עוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְתַּקְּנָן וְכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד כֹּלָּא עַל דִּינָא וּקְשׁוֹט כְּמָה דִּכְתִיב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, תָּא חֲזֵי לָא דָּן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם קַדְּמָאָה עַד דְּפָקִיד לֵיהּ לְתוֹעַלְתֵּיהּ דְּלָא יִסְטֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאֹרַח אָחֳרָא בְּגִין דְּלָא יִסְתָּאָב וְאִיהוּ לָא אִסְתַּמָּר וְעָבַר עַל פִּקּוֹדֵי דְּמָארֵיהּ וּלְבָתַר כֵּן דָּן לֵיהּ דִּינָא וְעִם כָּל דָּא לָא דָּן לֵיהּ כִּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ וְאוֹרִיךְ עִמֵּיהּ רוּגְזֵיהּ וְאִתְקַיֵּם יוֹמָא חַד דְּאִיהוּ אֶלֶף שְׁנִין בַּר אִנּוּן שִׁבְעִים שָׁנִים דְּמָסַר לֵיהּ לְדָוִד מַלְכָּא דְּלָא הַוָּה לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם, כְּגַוְנָא דָּא לָא דָּן לֵיהּ לְבַר נַשׁ כְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָבִיד תָּדִיר דְּאִי הָכִי לָא יָכִיל עָלְמָא לְאִתְקַיְּמָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ עִם צַדִּיקַיָּא וְעִם רְשִׁיעַיָּא יַתִּיר מִצַדִּיקַיָּא, עִם רְשִׁיעַיָּא בְּגִין דִּיתוּבוּן בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא דְּיִתְקַיְּמוּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתִי כְּמָה דִּכְתִיב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וְגוֹ' אִם אֶחְפּוֹץ וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה, וָחָיָה בְּעָלְמָא דֵּין וָחָיָה בְּעָלְמָא דְּאָתִי וְעַל דָּא אוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ לוֹן תָּדִיר, אוֹ בְּגִין דְּיִפּוֹק מִנְּהוֹן גִּזְעָא טָבָא בְּעָלְמָא כְּמָה דְּאַפִּיק אַבְרָהָם מִתֶּרַח דְּאִיהוּ גִּזְעָא טָבָא וְשָׁרָשָׁא וְחוּלָקָא טָבָא לְעָלְמָא אֲבָל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם צַדִּיקַיָּא תָּדִיר בְּכָל עוֹבָדִין דְּאִנּוּן עָבְדִין בְּגִין דְּיָדַע דְּלָא יִסְטוּן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא וּבְגִין כָּךְ אַבְחִין לוֹן לָאו בְּגִנֵּיהּ דְּהָא אִיהוּ יָדַע יִצְרָא וְתוּקְפָּא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן אֶלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישֵׁיהוֹן בְּגִנַּיְהוּ כְּגַוְנָא דָּא עָבַד לֵיהּ לְאַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כ''ב) וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם מַאי נִסָה הֲרָמַת נֵס כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה ס''ב) הָרִימוּ נֵס שְׂאוּ נֵס אָרִים דִּגְלָא דִּילֵיהּ בְּכָל עָלְמָא וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְמָר בְּגִין דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים דִּגְלָא דְּאַבְרָהָם בְּעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נִסָה אֶת אַבְרָהָם אוֹף הָכִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לַאֲרָמָא דִּגְלָא דְּצַדִּיקַיָּא אִיהוּ בָּחִין לוֹן לַאֲרָמָא רֵישַׁיְהוּ בְּכָל עָלְמָא:

תרגום הזוהר
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבָד וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר. יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. כַּמָּה הֵם מְתוּקָנִים וִישָׁרִים מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל הוּא בְּדִין וּבֶאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּן אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִטֶּרֶם שֶׁצִוָּה אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבָתוֹ, שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְדֶרֶךְ אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְמָא, וְהוּא לֹא נִשְׁמָר, וְעָבַר עַל מִצְוֹת רִבּוֹנוֹ, שֶׁאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּלְאַחַר זֶה דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדִּין. וְעִם כָּל זֶה, לֹא דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי לוֹ, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹם אֲכָלְךְ מוֹת תָּמוּת, אֶלָּא שֶׁהֱאֶרִיךְ לוֹ אַפּוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחַיִּים יוֹם אֶחָד, דְּהַיְנוּ יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים פָּחוֹת שִׁבְעִים שָׁנִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר נָתַן אוֹתָם לְדָוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁמֵּעַצְמוֹ לֹא הָיָה לוֹ חַיִּים כְּלָל. כְּעֵין זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ דָּן אֶת הָאָדָם כְּפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תָּמִיד, כִּי אִם הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עִם הַצַדִּיקִים, וְעִם הָרְשָׁעִים מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עוֹד יוֹתֵר מִצַדִּיקִים, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. דְּהַיְנוּ וְחָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְחָיָה בָּעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה, מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָהֶם תָּמִיד. אוֹ מִטַּעַם שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם בָּעוֹלָם גֶּזַע טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיָּצָא אַבְרָהָם מִתֶּרַח, שֶׁהוּא הוֹצִיא גֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ טוֹב וְחֵלֶק טוֹב בָּעוֹלָם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְדַקְדֵּק תָּמִיד עִם הַצַדִּיקִים בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַטּוּ לִימִין אוֹ לִשְׂמֹאל. וְעַל כֵּן הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם. וְלֹא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ יִצְרָם וְתוֹקֶף אֱמוּנָתָם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַסּוֹתָם. אֶלָּא שֶׁמְּנַסֶּה אוֹתָם כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בִּזְכוּת הַנִּסְיוֹנוֹת. כְּעֵין זֶה, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב, וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַהוּ נִסָּה, הוּא הֲרָמַת נֵס, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הָרִימוּ נֵס. שְׂאוּ נֵס. הֵרִים הַדֶּגֶל שֶׁלּוֹ בְּכָל הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה, דְּהַיְנוּ בִּשְׁבִיל הַנִּסָּיוֹן בְּמַעֲשֶׂה הָעֲקֵדָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵרִים דִּגְלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לְעֵינֵי כֹּל, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אַף כָּךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְהָרִים דֶּגֶל הַצַדִּיקִים הוּא בּוֹחֵן אוֹתָם, כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בְּכָל הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ו

א. כְּלִי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עָלָיו קוֹצֵץ אֶת מְקוֹם הַשֵּׁם וְגוֹנְזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם חָקוּק בִּכְלִי מַתָּכוֹת אוֹ בִּכְלִי זְכוּכִית וְהִתִּיךְ הַכְּלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶלָּא חוֹתֵךְ אֶת מְקוֹמוֹ וְגוֹנְזוֹ. וְכֵן אִם הָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם הַטִנּוֹפֶת. נִזְדַמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶמִי וְטוֹבֵל. וְאִם לֹא מָצָא גֶמִי מְסַבֵּב בִּבְגָדָיו וְלֹא יְהַדֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחוּץ שֶׁלֹא אָמְרוּ לִכְרוֹךְ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשֵׁם כְּשֶׁהוּא עָרוּם: ב. הַסּוֹתֵר אֲפִלּוּ אֶבֶן אַחַת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הַהֵיכָל אוֹ מִשְׁאַר הָעֲזָרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה כִּי אֶת מִזְבְּחוֹתָם תִּתּוֹצוּן וּכְתִיב (דברים יב) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּכְתִיב לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: ג. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כֻּלָּן וּפִירוּשֵׁיהֶן וּבִיאוּרֵיהֶן אָסוּר לְשׂוֹרְפָם אוֹ לְאַבְּדָם בְיָד וְהַמְאַבְּדָן בְּיָד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ שֶׁכְּתָבָם יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָׁה אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּקְדושַׁת הַשֵּׁם וְלֹא כְּתָבוֹ לִשְׁמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה כִּשְׁאַר הַדְּבָרִים וְהוֹאִיל וְדַעְתּוֹ כֵּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם וּמִצְוָה לְשׂוֹרְפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא לְהָנִיחַ שֵׁם לַאֲפִּיקוֹרוֹסִים וְלֹא לְמַעֲשֵׂיהֶם אֲבָל גּוֹי שֶׁכָּתַב אֶת הַשֵׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּלוּ. אוֹ שֶׁכְּתָבָן גּוֹי יִגָּנְזוּ:

מוסר
מספר צידה לדרך דף רי''א ע''ב

מִי יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְעַנֶּה אוֹ יְרַצֶה בּוֹרַאֲךָ עַל עֲוֹנֶךָ אַחֲרֵי מוֹתָךְ וְהַמָּוֶת רוֹדֵף אַחֲרֶיךָ וְהוֹלֵךְ עַל רַגְלֶיךָ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע. וְיִהְיֶה הַקֶּבֶר וְהֶעָפָר מִטָּתָךְ וְהַתּוֹלַעַת וְהָרִמָּה רֵעֶיךָ וּמְשַׁמְּשֶׁיךָ וְצַוְּתָךְ. וְהִנֵּה הַמֵּתִים בְּשַׁעַר הָעִיר מְיַחֲלִים בּוֹאֶךָ וְלֹא יֵלְכוּ מִשָׁם עַד שֶׁתָּבֹא אֲלֵיהֶם. הֲלֹא יָדַעְתָּ שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים לָשׁוּב הֵנָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם וְאֵיךְ תִּכָּלֵם מִן הַיְצוּרִים וְלֹא תִכָּלֵם מִיּוֹצְרֶיךָ הָכֵן עַצְמְךָ אִם אַתָּה אוֹהֵב נֶאֱמָן בְּיָמֶיךָ הַקְּצָרִים לְיָמִים הָאֲרוּכִים וּמִבֵּית הַהֶפְסֵד וְהַנְסִיעָה לְבֵית הַקַּיָּם וְהַנִּשְׁאָר וּמִבֵּית הָאֲבֵילוּת וְהַיָּגוֹן לְבֵית הַשִׂמְחָה וְהַתַּעֲנוּג וְלָצֵאת מֵעַבְדּוּת לְחֵירוּת טֶרֶם תֵּצֵא כְּצֵאת הַיּוֹצֵא לַהַרִיגָה. ה' יָסִיר מַסְוֶה הָעִוָּרוֹן מֵעַל פָּנֵינוּ לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֵינוּ תָּמִיד אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: