פסוק מהפרשה: 5 פרשנויות מרתקות על פסוק אחד מפרשת השבוע, פרשת עקב

בפרשת השבוע, פרשת עקב, מובא הפסוק הבא: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיך עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". (דברים ח', י')

לפניכם ביאוריהם של תרגום יונתן, רמב"ן, רבנו בחיי, ספורנו ובעל הטורים על פסוק זה.

·        פירוש תרגום יונתן

"וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם ה' אלוקיכם עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן".

תרגום הדברים: "ותהיו זהירים בזמן שאתם אוכלים ושבעים, שתהיו מודים ומברכים לפני ה' אלוקיכם על כל פירות הארץ הטובים שהוא נתן לכם".

הסבר: תרגום יונתן מדגיש את החובה להכיר תודה לה' על השפע והטוב שהוא מעניק, במיוחד לאחר שהאדם נהנה מהמזון שהוא מקבל. ההודיה והברכה אינן רק פעולה טכנית אלא ביטוי להכרה של האדם בטובתו של ה', ולכן חשוב להיות מודעים לכך ולא לקחת זאת כמובן מאליו. במיוחד כשאדם שבע ומסופק, יש לו נטייה לשכוח את מקור השפע. כאן מזכירים לנו את חשיבות הברכה וההודיה לה' על השפע שהוא מעניק לנו בכל עת, ובמיוחד לאחר שנהנינו ממנו בפועל.

·        פירוש הרמב"ן

מפרש הרמב"ן: "ואמר ואכלת ושבעת וברכת" – "כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קיבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך. יצווה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצווה הזאת בכל מקום".

הרמב"ן מסביר כי זהו ציווי לברך ולהודות לה' לאחר שאדם אוכל ושבע, ובכך הוא מבסס את מצוות ברכת המזון כחובה מן התורה.

לדבריו, כאשר האדם זוכר את קושי עבודת מצרים ואת העינויים במדבר, ובכך הוא מכיר בטוב הגדול שקיבל עם הכניסה לארץ המובטחת – ארץ זבת חלב ודבש – יש חובה לברך ולהודות לה' על כך. התורה מצווה את האדם לברך את ה' אחרי שהוא אוכל ושבע, כמעשה של הכרת הטוב על השובע והברכה שקיבל בארץ.

חז"ל קבעו שזוהי מצוות עשה מן התורה, כפי שמוזכר במסכת ברכות, והיא מחייבת את האדם להכיר בטוב שקיבל גם כאשר הוא שבע ומסופק. חובת הברכה אינה מוגבלת רק לארץ ישראל, אלא חלה בכל מקום שבו האדם זוכה לשובע ולברכה.

·        פירוש רבנו בחיי

כה דברי רבנו בחיי: "ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שציווה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) 'ואברכה שמך', ואמר (שם ק) 'הודו לו ברכו שמו', ורבים כן.

עוד ממשיך רבנו בחי: "וע"ד הפשט אומר תחילה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כולם ומציאותם אינה אלא מציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו, ואם כן אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמר: 'כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל' ... כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעוון זה מתמעטין לישראל בסיבתו, שהרי כל העולם כולו נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו".

רבנו בחיי בדבריו מעמיק בסוד הברכות ומבאר מדוע ישנה מצוות ברכה לה' וכיצד היא משפיעה על האדם ועל העולם: בראשית דבריו מציין רבנו בחיי שיש בפסוק זה ("ואכלת ושבעת וברכת") רמז עמוק לסוד הברכות. הוא מדגיש שזהו המקום היחיד בתורה שבו הקב"ה מצווה לברך את שמו במפורש. מכאן, דוד המלך הרבה לברך את שם ה'. בכך רומז רבנו בחיי לכך שיש עומק נסתר במצוות הברכות מעבר לפן הפשטני שלהן.

רבנו בחיי מסביר שהברכות שאנו מברכים אינן מוסיפות לה' דבר, שכן הוא "מקור הברכה" וכל הברכות באות ממנו. מכיוון שהקב"ה אינו תלוי באף אחד ואינו זקוק לשום דבר, הברכות אינן למען הקב"ה, אלא הן צורך שלנו, האנשים. הברכות מעידות על ההשגחה האלוקית, בכך שאנו מודים לה' על המזון והברכה שהוא מספק לנו.

הברכות פועלות לזכותנו ולמען הטבת המצב שלנו בעולם. כאשר אדם מברך, הוא מעיד על כך שהשפע בא מה' ולא מכוחות אחרים. זה מבטא את האמונה בהשגחה הפרטית, שה' דואג לכל היצורים ולברכתם. לעומת זאת, מי שאוכל ואינו מברך, נחשב כגוזל את ההשגחה האלוקית. הוא כאילו מתכחש למקור הברכה ומעביר את ההנהגה לכוכבים ולמזלות, דהיינו לגורמים טבעיים שאינם קשורים ישירות להשגחת ה'.

רבנו בחיי ממשיך ומסביר שכל הנהנה מהעולם ללא ברכה גוזל לא רק מהקב"ה, אלא גם מכנסת ישראל, משום שבכך הוא ממעט את השפע והברכה בעולם. התוצאה היא פגיעה בכללות עם ישראל, שכן העולם כולו תלוי במעשים של הפרט, וכל יחיד ויחיד נחשב כאילו הוא נושא באחריות לברכת העולם כולו.

לסיכום, רבנו בחיי מדגיש שהברכות אינן למען הקב"ה אלא למען האדם עצמו. הן מחזקות את הקשר בין האדם לבין ההשגחה האלוקית ומבטאות את ההכרה בכך שהשפע והברכה מגיעים מה'. הברכות הן למעשה כלי לתחזוק השפע בעולם, ואי-הברכה גורמת לפגיעה בברכה ובשפע לכלל ישראל.

·        פירוש הספורנו

הספורנו מפרש: "ואכלת ושבעת וברכת - למען תזכור כי מאתו היו אלה לך".

·        פירוש בעל הטורים

מפרש בעל הטורים: "ואכלת ושבעת, וסמיך ליה 'פן תשכח', שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון ולכך תיקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה".

בעל הטורים מבאר כי לאחר שאדם אוכל ושבע, הוא עלול לשכוח את מקור השפע – את הקב"ה, ולכן התורה מזהירה את האדם שלא ישכח את ה'. השובע יכול להוביל את האדם לשכחת התלות בה', ולכן חיוני לשמור על תודעה זו גם לאחר שהאדם מתמלא ונמצא במצב נוח.

כדי למנוע את השכחה הזו, חז"ל תיקנו להזכיר את יום המיתה בברכת המזון. הדבר מחזיר את האדם לפרופורציות, ומזכיר לו שגם בשיא השובע וההנאה, החיים הם זמניים ויש לשמור על הכרת טובה לה' ולא ליפול לגאווה או לאשליה של עצמאות מלאה.

הברכה והזכרת יום המיתה נועדו לשמור על ענווה ולמנוע את שכחת הקב"ה בזמן של שובע ושגשוג.

לנוסח ברכת המזון, לחצו כאן

סגולה לפרנסה – ברכת המזון